בהעדר אומץ: ממה אנחנו מפחדים? כתבה שנייה בסדרה

למעשה, מרבית הפחדים עמם אנו מתמודדים בחיים, הינם דמיונות שמאוכסנים בתוך הראש שלנו. לעיתים יש לפחדים אחיזה כלשהי במציאות, אולם לא מעבר לכך. הם אינם נובעים מתוך ניתוח ריאלי של המציאות, אלא מבוססים על ניסיון העבר, או על תפיסות של אנשים אחרים שהוטמעו במערכת החשיבה שלנו.

משום כך, לא פעם, הפרשנות שלנו לסיכונים השונים – מבוססת על הנחות יסוד שאינן מדויקות בהכרח. לדוגמה, אדם חושש מיצירת קשרים חדשים עם אנשים בלתי מוכרים, משום שהנחת היסוד שלו אומרת שהוא לא יצליח להרשים אותם, מה שיגרום להם ללעוג לו ולהשפיל אותו.

לגופו של עניין, להנחת יסוד זו אין בסיס עובדתי: אין כל סיבה להניח שהוא יכשל, וגם אם כן – סביר להניח שהאנשים עמם הוא מבקש ליזום קשר כעת לא יחשבו על כך יותר מאשר דקה אחת, וגם במהלכה – הם לא ילעגו לו, וודאי שלא ישפילו אותו... אולם כשאנו שבויים בתפיסה השגויה שלנו – אנו כלל לא מעמידים את הנחות היסוד שלנו לבחינה מחודשת, אלא מתבססים אך ורק על דעות קדומות שנובעות מחוויות העבר.

לכן, חשוב שנזכיר לעצמנו את הבשורות הטובות: האדם יכול להיות הרבה יותר גדול מהעבר שלו... העבר אינו אמור להגביל את מי שהוא יכול להיות בעתיד! אולם בכדי להשתחרר מלפיתתו של העבר ולפרוץ קדימה – יש צורך בראש ובראשונה במודעות: להכיר ולהבין שאנו פועלים בהווה על בסיס העבר, ולא על פי היכולות האמיתיות שלנו! בכדי לפרוץ את המעגל הזה – צריך פשוט לבחור לעשות זאת, ומכאן ואילך – הכל כבר יהיה פשוט יותר...

משום כך, אם נשים לב ניווכח שילדים, בדרך כלל, אמיצים יותר מאשר מבוגרים. הכוונה אינה לפזיזות המאפיינת לעיתים קרובות ילדים קטנים, ובכלל, צעירים. הפזיזות, כפי שכבר הקדמנו, אינה תכונה חיובית, אלא דווקא להיפך. ובכל זאת, אם נעקוב אחרי התפקוד של ילדים בחיי היום יום, נראה שהם מוכנים לקחת על עצמם סיכונים יחסיים, ולהתנסות בהתנסויות חדשות, שמבוגרים חוששים להתנסות בהן.

לכתבה הקודמת:

מהו אומץ, ומה מרוויחים ממנו?

לאור האמור, נוכל להבין את הסיבה לכך. הפחדים המגבילים את יכולת התפקוד ואת הנכונות של המבוגרים להתנסות בהתנסויות חדשות, מבוססים במרבית המקרים על ניסיונות עבר כושלים, או על מידע שגוי שהצטבר במהלך השנים. כל התנסות שהסתיימה במפח נפש, לאחר שלא הצלחנו להשיג את התוצאה אליה חתרנו, משפיעה על התפיסה שלנו ביחס להזדמנות הבאה, שתיראה לנו חסרת סיכוי בדיוק כמו קודמתה.

ילדים, לעומת זאת, מגיעים אל כל התנסות חדשה כדף חלק. הם אינם סוחבים על גבם משקעי-עבר, ומשום כך, הם בוחנים כל התנסות במבט אובייקטיבי יותר ומעניקים לה את הסיכוי המגיע לה. הבחינה האובייקטיבית הזו מסייעת להם להתגבר על החשש שקיים באופן טבעי ביחס לכל התנסות חדשה, ומאפשר להם לצלוח בשלום את מחסום הפחד.

המתינות - הכרחית

דווקא משום כך, ישנה חשיבות למתינות, ונחוצה זהירות מפני זריזות בלתי שקולה ואחראית. כאשר האדם פועל בחוסר אחריות ובחוסר שיקול דעת, תוך שהוא טומן את ראשו בחול מבלי להכיר בסיכונים הכרוכים במעשיו, הוא למעשה מזמין התנסויות שליליות, שמערערות את האמון שלו בעצמו.

לכן, חשוב מאד להכניס את האומץ אל ארגז הכלים שלנו, אולם חשוב לא פחות לעשות זאת בצורה שקולה ואחראית. באופן כללי ניתן לומר, ששינויים קיצוניים מדי - נובעים בדרך כלל מפזיזות, ואינם יכולים להביא תועלת בטווח הארוך. אדם שמנסה לחולל שינוי של מאה ושמונים מעלות בחייו, יכשל במרבית המקרים. הכשלון הזה לא יקדם אותו לשום מקום, אלא להיפך: יגרום לו לחשוש כפליים לקראת ההתנסות הבאה!

לעומת זאת, אם במקום השינוי הדרסטי והקיצוני, אותו אדם היה מתקדם צעד בעקבות צעד, מעט מעט - הוא יכול היה להצליח לחולל שינוי, ולחזק את תפיסת האמון שלו בעצמו! הוא היה רוכש התנסויות חיוביות נוספות בחייו, שהיו מעניקות לו אומץ רב יותר לקראת ההתנסויות הבאות, וכן הלאה, וחוזר חלילה, עד שלבסוף הוא היה מצליח לכבוש את אותם יעדים שהוא חותר לכבוש!

יטען הטוען: הלא הרמב"ם, אמן הנפש, כותב בהלכות דעות (פ"ב, ה"ב), כי האדם המבקש לתקן את מידותיו הרעות – צריך להקצין אל הצד השני, ורק לאחר מכן לשוב אל דרך האמצע הבינונית. ובכן, כיצד מתיישבים הדברים עם מה שאמרנו זה עתה?

אולם אם נשים לב, הרמב"ם אינו כותב אפילו ברמז, שעל האדם להקצין בבת אחת או בזמן קצר... הניסיון להקצין באופן חד ובמהירות – לא יוביל לשום מקום טוב! גם אם על האדם להקצין בכדי לשרש ולעקור מידה רעה מלבו – עליו לעשות זאת לאט לאט, בהדרגתיות, וכך – יוכל להעניק לתהליך סיכוי אמיתי, ולחולל שינוי מהותי בתכונות נפשו.