"בגיל 12 הודיעו לי הוריי: ’מהיום אנחנו שומרים שבת’"

היא אשת תלמיד חכם, אמא לחמישה ילדים, מתגוררת בבית שמש ועד לא מזמן הייתה גננת מוכרת. לכאורה יכולתם להסתכל עליה כמו על כל אישה חרדית סטנדרטית. שום דבר חיצוני לא מעיד על סיפור החיים הבלתי שגרתי שחוותה רויטל שמואלי.

סיפור שהשתרע על פני שנים ארוכות, בהן היא חיפשה את האמת, ויחד עם הרבה מאמץ, מחשבה וגם שירה, הצליחה לסלול לעצמה את הדרך לחיים האמתיים – חיים של תורה ומצוות.

ילדות של שירים

כשמשוחחים עם רויטל על חייה, היא לוקחת אותנו אל התחנה הראשונה – הבית בו גדלה בשכונת רמת אשכול בירושלים. "אני הבת הגדולה במשפחה של חמישה ילדים", היא מספרת, "הבית בו גדלנו היה 'חילוני-מסורתי', מאוד חם ואוהב. כילדים קטנים לא ידענו מהי שמירת שבת, אבל נהגנו בכל ליל שבת לעשות קידוש על יין, ואחר כך לנסוע ברכב לסבתא. מה שכן, אמא שלי הקפידה מאוד לא להדליק אש בשבת. זה ממש היה חשוב לה, בבחינת ייהרג ואל יעבור, וזה כמובן עבר גם אלינו".

כבר מגיל צעיר חשה רויטל אהבה וחיבור למוזיקה. היא הייתה מוזמנת לא פעם להופעות, נעמדת במרכז הבמה, ושרה בכל הזדמנות שנקרתה בדרכה. "בהתחלה זה היה בעיקר בבית הספר", היא מסבירה, "בהמשך הפכתי להיות חלק מלהקה שנוהלה מטעם עיריית ירושלים שנשאה את השם 'מעורב ירושלמי'. אהבתי מאוד את השותפות שלי בלהקה, יחד עם עוד נערים ונערות היינו מתאמנים לעתים קרובות, ומופיעים בכל רחבי הארץ והעולם, בטקסים ואירועים שונים".

בשלב מסוים היא החלה בעצמה ליצור מוזיקה, לנגן אותה על גיטרה, לכתוב ולהלחין. "החלום הגדול ביותר שלי היה להפוך לזמרת מפורסמת", אומרת רויטל.

נהנית מהעיסוק במוזיקה? זה לא היה לך קשה מידי כילדה?

"בדיוק להיפך – ההופעות לא הקשו עליי לרגע. הן שמחו אותי ומילאו אותי בשמחה ובסיפוק. הרגשתי שכך אני מבטאת את עצמי. רק בהמשך, כשהתחלתי להתחזק, התחלתי להרגיש את הריקנות שיש בחיים האלו. אבל זה כבר הגיע שנים לאחר מכן".

"פתאום התחלנו לשמור שבת"

הצעדים הראשונים במסע של רויטל אל היהדות היו דווקא בזכות ההורים. "יש לי הורים מיוחדים במינם", היא מקדימה, "הם שונים מאוד זה מזה, אבל גם משלימים באופן לא רגיל. אבא שלי הוא נהג מונית, ואמא דווקא שוטרת בפנסיה. תמיד התבדחו עליהם שאמא צריכה לתת לאבא דו"חות. גם מבחינה מוזיקלית הם שונים - אבא אוהב מוזיקה ופיוטים בקולי קולות, ואמא אוהבת שקט... אבל בפועל הם הסתדרו יופי, ולמרות שיש להם אופי שונה, הם לימדו אותנו להיות רודפי שלום ואוהבי שלום".

ההפתעה הגדולה הגיעה כאשר הייתה רויטל בערך בת 12. באחד הימים הודיעו הוריה לה ולאחיה באופן דרמטי על כך שהחל מהשבת הקרובה הם יתחילו לשמור שבת.  "היום אני יודעת שזה היה בעקבות סמינר של קירוב שהם ביקרו בו. אבל אז אפילו לא ידעתי את זה".

איך קיבלתם את הבשורה?

"האחים שלי היו עדיין קטנים, אז הם לא ממש הבינו את המשמעות, אבל אני כבת בכורה לא ממש ידעתי איך לעכל את זה. זרמתי איתם, כי השתדלתי להיות ילדה טובה של אבא ואמא, אבל כלפי חוץ המשכתי את חיי כרגיל".

את השבתות הראשונות שהם שמרו, או ליתר דיוק – ניסו לשמור בבית, זוכרת רויטל כבלבול אחד גדול. "מצד אחד ההורים ניסו לשמור שבת, ומצד שני הפעילו את הטלוויזיה עם שעון שבת. הם לא באמת ידעו את ההלכות, אבל לפחות השתדלו. עם הזמן אבא שלי התחיל להתחזק, לחבוש כיפה וללכת לשיעורי תורה, כך שנוסף לו ידע והבית התחזק עוד יותר".

ומה איתך?

"המשכתי את חיי כרגיל, לא ייחסתי חשיבות רבה מידיי לזה שאני 'שומרת שבת',  המשכתי ללמוד בתיכון חילוני והייתי מאוד עסוקה בעולם המוזיקה, בחזרות, הופעות, הקלטות, בלימודי משחק וריקוד... וכמובן עם גיל הנערות והחברה. האמת היא שכלל לא הבנתי שאם אני שומרת שבת זה דורש ממני איזה שינוי מהותי יותר, כי לא הכרתי אז מושגים של  קיום תורה ומצוות". 

כיום המצב בבית הוריה שונה לגמרי. "הם דתיים מבית ומחוץ, שומרים ומקפידים על קלה כחמורה. בשנים האחרונות לפני הפנסיה אמא המשיכה לעבוד במשטרה, אך תפרה לעצמה חצאית מיוחדת על המדים והתאמצה מאוד כדי להתנהל גם בעבודה על פי אורח החיים שומר המצוות. זה לא היה פשוט, היא השקיעה בכך המון".

רגע של שינוי

הזמן בו החל השינוי לטפטף גם אצל רויטל היה בסביבות גיל 17. באותה תקופה חברה טובה שלה התחילה לחזור בתשובה, ועשתה זאת  ממש ברצינות. "היינו קשורות זו לזו, כי שתינו הופענו ב'מעורב ירושלמי', כך שהקשר בינינו היה חזק", מסבירה רויטל, "היא זו שלימדה אותי ליטול ידיים בבית הספר לפני ארוחת עשר, ויחד גם היינו מברכות ברכת המזון. בית הספר בו למדנו היה מרוחק מהיהדות באופן קיצוני ביותר, אפילו מזוזות לא היו בו, ורק אחרי שהיו כמה מקרים בהם בחורים מבית הספר נהרגו בצבא ופיגועים, הוחלט לקבוע מזוזות. אז כן, השתדלתי להתקרב כי הבנתי שזו האמת, אבל התביישתי מאוד, ולמשל כשברכתי על האוכל הייתי תמיד מכסה את הפה בכף יד, שלא יראו שאני מברכת... גם בנסיעות שלנו לחו"ל לצורך ההופעות היינו מקפידות מאוד על שמירת שבת, וזה היה מאוד מאתגר".

אבל כשהחברה הציעה לרויטל להצטרף אליה לשיעורי תורה, היא כבר נרתעה. "צריך להבין שהתגוררנו ברמת אשכול, שכונה שהייתה סוג של קו תפר, במרחק הליכה קצר מבר אילן – צומת ההפגנות. גדלתי על שנאה לחרדים, וההסתכלות עליהם כאילו שכל מה שהם עושים בחיים זה לייצר הפגנות ובלגן. נרתעתי מהמחשבה שאלך להשתתף בשיעור תורה כזה".

בסופו של דבר החברה הצליחה לשכנע. רויטל הצטרפה לשיעור בפעם הראשונה בחייה, וגילתה עולם ומלואו.

מה היה כל כך מיוחד שם?

"הכל היה מרתק. פתאום שמעתי על דברים שמעולם לא ידעתי על קיומם, וגם נחשפתי לעולם החרדי שהיה כל כך רחוק ממה ששמעתי תמיד בחדשות. כל כך התלהבתי, ובאותו רגע החלטתי להמשיך להגיע לעוד ועוד שיעורים".

במקביל הזדמן לה להתארח עם הוריה ומשפחתה אצל משפחה חרדית בשבת. "אני זוכרת את עצמי יוצאת מאותה שבת ואומרת לעצמי: 'כך אני רוצה שהשבת שלי  תיראה, כזה שולחן שבת אני רוצה'. בו במקום החלטתי שאחזור בתשובה. לא ידעתי מתי ובאיזה אופן, אבל ידעתי שזה יקרה".  

בינתיים התגייסה רויטל לצבא, לתפקיד מאוד דורש. "הגעתי לתפקיד בכיר של קצונה בחיל האוויר", היא מספרת, "זה דרש ממני המון, ובמשך תקופה של כתשעה חודשים כמעט לא ראיתי את הבית".

גם מבחינה דתית היה לה קשה להמשיך לשמור על כל מה שהקפידה עד אז. "פתאום הייתי לבד, רחוקה מאוד מהעולם היפה של תורה ומצוות שבדיוק התחלתי להכיר. אבל דווקא בגלל זה הרגשתי שאני רוצה עוד יותר לחזור בתשובה. ידעתי ששם נמצאת האמת, וככל שהתרחקתי  ממנה יותר, כך ידעתי שעוד אזכה להתקרב אליה".

באותם ימים הפכה רויטל לסוג של דמות דתית בקרב החברה בה שהתה. "הפכתי להיות כמעט רבנית", היא צוחקת, "ואני זוכרת שבערב ראש השנה ניגשתי למפקד וביקשתי ממנו להעביר לבנות שיעור על ראש השנה וסליחות. לתדהמתי הוא הסכים. כך מצאתי את עצמי עומדת מול 40 בנות, חלקן ממש רחוקות, ומסבירה להן מה זה ראש השנה, יום הדין ואיך אומרים סליחות. ההתרגשות הייתה מאוד גדולה, וכשסיימתי את השיעור, נגשו אליי חברות ואמרו שהן רוצות לבוא איתי לבית כנסת סמוך, כדי להגיד סליחות. וכך אכן היה – יום למחרת בשעות בוקר מוקדמות יצאנו 25 חיילות עם נשקים ומדים לבית כנסת של הבסיס, מבקשות להתפלל ולומר סליחות. זה היה קידוש השם ממש גדול".

(צילום: י. אסולין)

לחיות בין שני עולמות

את תקופת הצבא מגדירה רויטל כ"חיים בין שני עולמות". "אלו היו ארבע שנים בהן היטלטלתי מצד לצד, כשלא ידעתי להגדיר את עצמי", היא מסבירה, "יום אחד יכולתי לבוא עם מכנסיים, וביום הבא עם חצאית, יכולתי לצאת לשבת בבר, אך לברך שם על השתייה... היה בלבול והרבה תהיות והתלבטויות".

ומה היה עם המוזיקה באותן שנים?

"המוזיקה המשיכה להיות חלק בלתי נפרד ממני. המשכתי להופיע ככל יכולתי, ובשלב מסוים גם כתבתי שיר מאוד ייחודי ותכננתי להוציא אותו לרדיו. השיר הזה דיבר דווקא על התשובה ועל הקרבה לה'. אני חושבת שהוא הביע את הסתירה הקיימת בתוכי, יחד עם ההשתוקקות הגדולה. רגע לפני פרסום השיר החלטתי לגנוז אותו. הרגשתי שאני צריכה קודם כל להחליט אחת ולתמיד מה האמת שלי, ומה אני באמת חושבת לעשות בחיים".

במקביל לצבא החלה רויטל לבקר במדרשיית 'מאור עולם' בירושלים, שם גם התחולל התהליך הגדול שעברה בחייה. "זכיתי לקבל הכוונה ברורה ומסודרת לגבי המשמעות של בית יהודי אמתי ומהו בית של תורה. שם גם התחיל להירקם אצלי החלום להקים בית של תורה והבנתי עד כמה זה הדבר החשוב ביותר שיכול להיות בחיים".

באותה תקופה היא התחילה לחשוב לראשונה על הרעיון להופיע לפני נשים ולפרסם את שיריה לקהל הנשי בלבד. "לקחתי את כל השירים שכתבתי בעבר ופשוט העברתי אותם למקום של אמונה", היא מסבירה, "בחלק שיניתי את המילים, אבל היו גם כאלו שגנזתי לגמרי, כי אחרי התהליך שעברתי כבר לא התחברתי אליהם. באותה תקופה הוספתי וכתבתי עוד ועוד שירים. הייתי מתבודדת עם עצמי בבסיס בלילה, כותבת ומלחינה".

את גם כותבת וגם מלחינה את השירים שלך?

"כן, כל השירים שאני שרה הם שירים שאני כתבתי והלחנתי. האלבום שהוצאתי בהמשך הוא ברמה גבוהה ממש, כי כמי שמכירה את עולם המוזיקה לא אפשרתי לעצמי להתפשר על כלום. כל השירים הם בכלים אמתיים, ברמה גבוהה, והעיקר בצניעות – בלי שאף גבר ישמע אותי שרה".

ומתי הגיע הרגע בו החלטת להפסיק לשיר לפני גברים?

"הפעם האחרונה בה הופעתי לפני קהל מעורב הייתה בטקס ביום הזיכרון שהתקיים בבסיס. ביקשו ממני לשיר על הבמה, ולמרות שהייתי כבר ממש בתהליך חם מאוד של תשובה, היה לי קשה להשיב בשלילה. עליתי על הבמה והתחלתי לשיר, ואז גיליתי בחורים דתיים שישבו בקהל ופשוט קמו ועזבו. זה היה מעמד בו הבנתי פתאום עד כמה שהשירה שלי עלולה להכשיל ועד כמה שהיא אסורה. רציתי שהאדמה תבלע אותי, במקום שירה התחיל לחלחל בי בכי בגרון, וכשירדתי מהבמה הרגשתי שנשלח אליי רמז ברור ביותר משמיים – יותר אני לא שרה לפני גברים בעזרת ה'".

(צילום: י. אסולין)

רק להודות

רויטל מסיימת את סיפורה בתחושת הודיה גדולה. "לא יכולתי לאחל לעצמי חיים מאושרים יותר", היא אומרת, "גם לחזור בתשובה אני וכל משפחתי, גם לזכות לילדים טהורים ומתוקים, בבעל בן תורה אמתי וגם להגשים את החלום שלי להיות זמרת בקדושה"

על בעלה היא מספרת: "בעלי גדל גם כן בבית חילוני, בגיל 15 הוא התחיל להתחזק ובגיל 18 כבר נכנס לישיבת 'כף החיים' המיועדת לבעלי תשובה. לאחר כמה שנים בהן הוא למד שם, הפגישו בינינו וכך נוצר השידוך".

כיום מופיעה רויטל לנשים בלבד, יש לה מופע חדש העולה בימים אלו שנקרא 'לכוון למטרה' על שם אלבום הבכורה שלה שיצא לפני כשנה. והיא מקיימת גם ערבי הפרשת חלה מיוחדים בערבי כלות ובבת מצוות. "המופע החדש הוא מופע מוזיקאלי המשלב בין השירים שלי לבין קטעים נבחרים מסיפור חיי", היא מספרת. "מאז משבר הקורונה עזבתי את עבודתי כגננת  למען המוזיקה, כי אני מרגישה שהשליחות האמתית שלי בעולם זה לשיר את השירים, להפיץ את האור הזה החוצה ולשתף בסיפור שלי כמה שיותר נשים. השירים הם שירי נשמה ושמחה ונותנים כוח לכל מי ששומעת אותם.

"חשוב לי להעביר את המסר שהקב"ה הוא כל יכול, הוא רק רוצה שנתקרב. ברגע שאנחנו נעשה את הצעד הקטן הוא כבר ישלים עבורנו את המהלך, וייקח אותנו קרוב-קרוב אליו".

ליצירת קשר עם רויטל: mofaim.revital@gmail.com