סיון רהב מאיר: הדור של הענקים שייסד את הבית שלנו

אז אביר קארה עזב את קבוצת הווטסאפ של ימינה וכתב "מפלגה של מטומטמים", ואיילת שקד אמרה בהקלטת סתר שיאיר לפיד "הוא אדם שטחי" ש"כל שבוע עושה לנו פיגוע". מגיע לנו יותר, זה ברור. הנה קצת מה"יותר" הזה: שלוש משפחות פנו אלי השבוע, לספר על גיבורים אלמוניים, מתוך רצון שהם יהיו קצת פחות אלמוניים.

ראשונה פנתה משפחת קפלן. ראש השבט, שרה (סנדרה) קפלן, הלכה לעולמה. בשנת 71' שינו היא ובעלה את מסלול חייהם: מניו־יורק לעכו. ממש כמו בפרשות השבוע, סבתא שרה עשתה "לך לך", אמר לי אחד הנכדים. היא הפכה למורה מיתולוגית לאנגלית בתיכון אמי"ת קנדי בעכו. החליפה את הפאר האמריקאי בפשטות העכואית של שנות ה־70. יותר מ־30 שנה חינכה דורות של תלמידים. חלקם סיימו תיכון רק בזכותה. את חלקם, נערים בסיכון, הוציאה בשתי ידיה מהכלא, כשחתמה על ערבות.

התפקיד הרשמי שלה היה מורה לאנגלית, אבל בפועל, סיפר הרב ד"ר אלי יוסף, שניהל בעבר את בית הספר, היא הייתה הפסיכולוגית, העובדת הסוציאלית, אשת הסוד, החברה. גם בגיל 70, אחרי שפרשה, המשיכה להגיע לבית הספר במשרה חלקית. היא אהבה הצגות והכינה רבות כאלה בבית הספר. ילד שקיבל תפקיד בהצגה, קיבל לא רק תפקיד, אלא גם מנטורית צמודה. אחרי מפגש איתה, השומע לא הבין איך הוא לא השכיל להכיר בכוחותיו קודם לכן. במהלך השבעה הגיעו לבית המשפחה קופאיות מהסופר, פקידות מהבנק ואינספור תלמידים והורים של תלמידים, שבכל אחד מהם היא נגעה באופן ייחודי.

גם ברגעיה האחרונים, כששאלו אותה אם כבר מיצתה את החיים, היא ענתה שעוד יש לה מה להספיק.

אחר כך פנתה מרים עדני. חמיה, הרב שלמה עדני, עלה מתימן בגיל צעיר, היה מרבני העדה, וניהל במשך שנים חנות בגדים בראש־העין. הוא נפטר בגיל 101. רעייתו של עדני, שרה, סבלה מאלצהיימר. אחרי 81 שנים של זוגיות מיוחדת, בני המשפחה החליטו שלא לספר לה שהוא נפטר. היא גם ככה לא תבין, חשבו. ביום שבו נקבר מצבה התדרדר בפתאומיות. יומיים אחריו, היא נפטרה, והיא בת 99.

"הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו", ציטט עליהם השבוע אחד הנכדים את הפסוק, כשהמשפחה ישבה שבעה על שניהם יחד. "אפשר להירשם בספר השיאים של גינס על 81 שנים נישואים? הכתובה שלהם מתימן עוד תלויה על הקיר בביתם".

רכזים בתנועת הנוער "בני עקיבא" שפגשו את הרב עדני, סיפרו על שלוש פעמים שבהן בכה במהלך המפגש. ראשית, כשדיבר על שני בניו שנעלמו במעברה. הוא לא נרגע מהחשש שנחטפו, הוא לא ידע מה עלה בגורלם, ועד אחרון ימיו חיכה להם. שנית, כשדיבר על ספרי הקודש וספרי התורה שלו שאבדו ונשרפו לו בדרך לארץ. אלה היו כתבי יד נדירים, שהיו יקרים ללבו, כתלמיד חכם. ושלישית, למרות כל אלה, הוא בכה משמחה ומהתרגשות כשדיבר על הזכות לחיות בארץ ישראל, להגשים את חלום כל הדורות.

אחרונים פנו אלי קרובי המשפחה של מרטין דוידוביץ'. מרטין, ניצול אושוויץ, איבד בשואה רבים מבני משפחתו, בהם אח ושתי אחיות. אחרי המלחמה התכוון לעלות ארצה, וכהכנה לכך הצטרף לאימונים של "הבריגדה הצ'כית", שנערכו בצ'כוסלובקיה כהכנה לשירות בצה"ל. שם, במהלך אימון, נהרג והוא עוד לא בן 21. הוא נקבר בבית העלמין היהודי בפראג, והוכר לימים כחלל הראשון של חיל הצנחנים. הוא לא הותיר צאצאים, אבל קרובי משפחה שלו עמלו שנים כדי לקבל אישור להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ. השבוע זה קרה. ביום חמישי התקיימה בהר הרצל הלוויה צבאית רשמית, של לוחם שנהרג לפני 73 שנים.

"המדינה העלתה כך את עצמות ז'בוטינסקי, את עצמות הרצל, ועכשיו את עצמות מרטין", אמרה לי אחת הקרובות. "הוא לא היה בארץ מעולם, אבל הוא מבטא את הכיסופים לארץ, ועכשיו הוא הגיע אליה סוף־סוף".

ניו־יורק, תימן, צ'כוסלובקיה. הסיפורים האלה מזכירים לנו איזה דור של ענקים ייסד את המקום הזה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".