"אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית, הדיכאון השתלט"; ההתמודדות של ידידה דרך

"אני ידידה דרך, בת 51, נשואה ואמא לשבעה ילדים. אני מתגוררת בהר חברון, מורה לאנגלית, ומתמודדת שנים רבות עם דיכאון מז'ורי". כבר בתחילת השיחה שלנו, כאשר ידידה מציגה את עצמה, ניתן לשמוע את ההתייחסות המדויקת שיש לה כלפי הדיכאון שפלש לחייה. לא, היא לא מסתירה אותו לרגע, אך מבחינתה הוא לא העיקר. "זה לא הדבר הראשון שקיים אצלי, למרות שהוא מאוד משמעותי ומלווה אותי בחיים", היא מבהירה, "ויחד עם זאת – הוא רק חלק מהמכלול".

חיים של התמודדות

אחת השאלות שידידה נשאלת תמיד בנוגע לדיכאון היא: מתי הוא התפרץ? "אז זהו, שאני לא ממש יודעת", היא ממהרת להבהיר. "למעשה עברתי שנים לא פשוטות בילדות. מאז שאני זוכרת את עצמי ליוו אותי סימפטומים כמו ייאוש, רגשות אשם, חוסר חשק וחוסר אנרגיה, בעיות בשינה, חוסר תיאבון והמון כאוס. לעתים רחוקות היו גם מחשבות קיצוניות. אבל אובחנתי לראשונה באופן רשמי עם דיכאון רק בגיל 30".

איך את מסבירה את זה שבמשך שנים כה ארוכות לא ידעת שאת סובלת מדיכאון?

"במקרה שלי הדיכאון הוסתר לאורך כל הדרך על ידי רמת התפקוד שלי, שתמיד הייתה גבוהה מאוד. אפשר ממש לתאר אותי כשתי 'ידידות' – אחת נראית כלפי חוץ ככזו שהכל בסדר אצלה, היא חברה טובה, מדריכה בסניף, תלמידה מצטיינת ומלאת מרץ, והשנייה היא ידידה הסמויה יותר, שסובלת מהרבה כאוס ומקשיים נפשיים, בדרך כלל כשהיא לבד בבית.

(צילום: shutterstock)

"צריכים גם להבין שבימים של לפני 40 שנה לא היה מקובל בכלל ללכת לטיפולים נפשיים, זה לא היה משהו שעלה על השולחן. אז האנשים סביבי לא העלו בדעתם שקיימת בעיה. הם ראו שאני תלמידה מצטיינת ומסתדרת בחברה, אז הניחו שהכל בסדר אצלי".

גם את הרגשת שהכל בסדר?

"אני הרגשתי כל מיני תחושות שלא ידעתי להיכן לשייך אותן. בדרך כלל הייתי מאשימה את עצמי, וככל שסבלתי יותר, כך ניסיתי להיות יותר טובה. כמובן שלא ידעתי בכלל שיש אבחנה שנקראת דיכאון וזו מחלה לכל דבר, בדרך כלל היא דורשת תרופות".

ידידה נעצרת לרגע. ניכר כי הנושא קשה לה. "כשאני אומרת שאובחנתי לראשונה בגיל 30, זה דבר שמאוד מאפיין את נושא בריאות הנפש, כי אצל מאובחנים רבים יכולות לעבור שנים רבות מאוד בין הסימפטום הראשון של ההפרעה לבין האבחנה שלה. יש לכך סיבות מאוד הגיוניות - קודם כל כי בריאות הנפש זה לא משהו פיזיולוגי שאפשר למדוד בבדיקת CT או רנטגן, אלא זה מצריך אבחון הרבה יותר מעמיק. בנוסף, בריאות נפש היא דבר מאוד מורכב. לצורך הדוגמה, כשמתפוצץ אפנדציט, אז התוצאה זהה אצל כולם. אבל כשיש הפרעה נפשית, כל אחד שמתמודד איתה ייראה אחרת ויסבול אחרת. זה מאוד אישי ואינדיווידואלי, לכן כל כך קשה לאבחן".

סוף-סוף אבחון

מהו בעצם הדיכאון המזורי בו אובחנת לבסוף?

"דיכאון מזורי הוא דיכאון עמוק המשפיע על כל תחומי החיים. כפי שציינתי, למרות שההשפעה נראתה אצלי כבר כילדה, לא ידעתי שאני סובלת מכך. התחתנתי יחסית בגיל צעיר, ואז התחילו לצוץ התסמינים ביתר שאת – מצבי רוח קשים, קושי בהתמודדות עם מטלות יומיומיות, והרבה כאב ועצב תהומי. באותם ימים התייעצנו עם ראש הישיבה שהציע לי לקחת טיפול פסיכולוגי. למרות זאת חלפו שנתיים עד שאפשרתי לבעלי לקבוע לי תור לפסיכולוג". במבט לאחור אומרת ידידה שניתן לראות בכך את הסטיגמה הקשה שמונעת מאנשים שסובלים לגשת לטיפול.

"זהו נושא שתמיד כואב לי לדבר עליו, כי הסביבה באמת לא מספיק מודעת למה שעובר על האדם שמתמודד. לעתים קרובות מסתכלים עליו כאילו הוא סתם ממציא או מגזים, וזה גורם גם לו לראות את עצמו ככזה. אני למשל במשך שנים הייתי בטוחה שאני מפונקת ועצלנית. לא העליתי בדעתי שלדבר הזה שאני סובלת ממנו יש שם, ויש גם דרך טיפול.

"אגב, הסטיגמה כל כך חזקה, שגם אחרי שאנשים מאובחנים, לעתים קרובות הם לא ממהרים לקבל טיפול. לא כי הם לא חושבים שזקוקים לכך, אלא מכיוון שקשה להם להשתייך לקבוצה המוגדרת כ'מתמודדת נפשית'".

ידידה חוזרת לסיפורה האישי: "הפעם הראשונה בחיי בה הגעתי לפסיכולוג הייתה בגיל 25. הייתי אז כבר בהריון שלישי, עם שני ילדים קטנים בבית, ואחרי שנים בהן הרגשתי שהדיכאון משתלט עליי. הפסיכולוג ידע שהדבר שבאמת יוכל לעזור לי יהיה כדור, אך הוא גם ידע שאני מתנגדת לכך, אז ניסינו להסתפק בשיחות. זה אמנם עזר, אבל מה שבאמת ריפא אותי היה כשצירפתי לטיפול בשיחות גם את הטיפול התרופתי שהתחלתי כחמש שנים מאוחר יותר".

(צילום: shutterstock)

ידידה מציינת שההתמודדות לא הייתה קלה, שכן באותו זמן היא לא סיפרה לסובבים אותה על מה שעובר עליה. מאידך, גם מבחינה כלכלית היא התקשתה להתמודד, כיוון שבשל המחלה היא לא יכלה לעבוד במשרה מלאה, ומאידך – עלות הטיפול הפסיכולוגי הייתה גבוהה מאוד. "קופת החולים ממנה בסך הכל השתתפות בכמה פגישות, בזמן שהייתי מטופלת במשך שנים. אז עוד לא ידעתי שיש דרכים לקבל סל שיקום מטעם משרד הבריאות ואף קצבת נכות מביטוח לאומי".

יחד עם זאת היא מבקשת להדגיש: "חשוב לדעת שכאשר לא מטפלים כפי שצריך, אז דברים אינם עוברים מאליהם. דחיית טיפול רק גורמת למצב להיות קשה יותר, שכן ההפרעה הנפשית לא נעלמת מעצמה".

ובכל זאת, במקרה שלה היא העדיפה לדחות את הקץ, ובמשך שנים לא נעזרה בטיפול תרופתי.

מה קרה בגיל 30 שגרם לך לשנות את דעתך?

"באותה תקופה התחלתי לסבול מבעיות שינה קשות, שאגב, זו תופעה שמאוד מאפיינת אנשים הסובלים מדיכאון. גם סבלתי מחוסר תיאבון,  פשוט לא מצאתי עניין באוכל, ואז הגעתי באחד הימים לחדר מיון בעין כרם, ובפעם הראשונה בחיי הבנתי שאין לי ברירה, אלא לקחת כדור, כי הגעתי באמת לקצה".

מחלה לכל דבר

את התקופה לאחר ששוחררה מבית החולים זוכרת ידידה כמאתגרת ביותר. "בבית החולים הבהירו לי שאני משוחררת רק בתנאי שאני מתחילה טיפול תרופתי סדיר. גם אני הבנתי שזו הדרך היחידה, אבל ההתחלה לא הייתה קלה. לכדורים פסיכיאטריים יש תופעות לוואי, ובשבועות הראשונים קשה להתרגל אליהם. חלף בערך חודש עד שהכדור התחיל לעבוד, ממש כמו בסיפורים".

ידידה מתרגשת כשהיא מספרת על כך. "אני יודעת שהוא עבד, כי במשך שנים, עד שלקחתי את הכדור, ראיתי מול העיניים כל הזמן שחור. לא הצלחתי בשום אופן ליהנות מהחיים, גם לא מהדברים הכי פשוטים. מאז שהתחלתי לקחת את הכדור, הרגשתי שהעולם שלי השתנה. פתאום יכולתי ליהנות מהצחוק של הילדים ולחייך אליהם בבוקר. באותם ימים הייתי כבר אמא לחמישה, וסוף סוף תפקדתי כמו שאמא צריכה לתפקד".

(צילום: shutterstock)

גם כלפי הסביבה תחושותיה השתנו. "אני זוכרת את עצמי כילדה יוצאת לטיול, כל החברות יושבות באוטובוס מאושרות, מחליפות ממתקים ומפטפטות באושר, ורק אני צמודה לחלון, שקועה במרה שחורה ולא מצליחה לחוש שום דבר. בעקבות הטיפול הרגשתי שהחיים פשוט השתנו. אז גם חלחלה למוחי ההבנה שדיכאון הוא מחלה לכל דבר, ועליו להיות מטופל באמצעים תרופתיים. לא כולם יודעים, אבל כאשר אדם סובל מדיכאון אז מבחינה ביוכימית החומרים במוח שלו לא מועברים כמו שצריך. זה מבסס את העובדה שדיכאון אינו נתון לבחירה, אלא הוא מצב פיזיולוגי בגוף".

ידידה מוסיפה בהתרגשות כי השיפור הגדול שהיא ראתה מאז שהחלה בלקיחת הכדור, היה גם במישור התעסוקתי. "במשך שנים עבדתי במשרות מאוד קטנות, כי לא הצלחתי לתפקד לאורך זמן. הייתי מורה מוצלחת ועשיתי כל מה שצריך, אבל כשחזרתי הביתה הייתי מתפרקת ובוכה, חסרת כל אנרגיה. הדבר המדהים הוא ששנה וחצי אחרי שהתחלתי עם הכדור הראשון, חזרתי לעבודה כמורה, ומאז עברתי עשר שנים יציבות ומאושרות, בהן החיים שלי נראו ממש רגילים. מידי פעם היו קשיים או מצבים קשים, כמו לכל אדם, במצבים כאלו השתדלתי להתייעץ עם פסיכולוג, ואף פעם לא נזקקתי שוב לשיחות קבועות.

אשפוז במחשבה מראש

בשלב הזה, אחרי שהתחלת לקחת את הכדורים, כבר שיתפת את הסביבה?

"תתפלאו לשמוע שלא. הייתי לוקחת את הכדורים בסתר ומתפקדת נורמלי בגלוי. כך במשך כעשר שנים, עד שהגעתי לגיל 40 ופרץ משבר נוסף..."

מה קרה אז?

"כנראה שאירועים משפחתיים גרמו לי לחולשה ולהתמוטטות, אולי זה גם הגיל, כי ידוע שככל שמתבגרים יש לנו פחות רזרבות של כוחות. בכל  מקרה, בפעם הזו כבר ידעתי מה עליי לעשות – פניתי מיוזמתי לרופאה פסיכיאטרית והייתי בטוחה שהיא תשנה קצת את הכדורים, או אולי תיתן כדור אחר, ושוב הכל יסתדר. בסופו של דבר העניינים התחילו קצת להסתבך, ובמשך חמש השנים שלאחר מכן אושפזתי ארבע פעמים במחלקה פסיכיאטרית, כשהמטרה היא לנסות לאזן את המצב התרופתי. באותם ימים הדיכאון היה מאוד חזק וגרר גם התקפי חרדה, היה ברור שחייבים אשפוז. האמת היא שבאותו שלב גם הבנתי בעצמי שהאשפוז הוא הדבר הנכון ביותר עבורי. זה גם יועיל לילדים, שכן אין טעם שיראו אותי בבית עם כל המשברים שלי, עדיף שיקבלו אותי בהמשך, כשאהיה במצב יותר טוב".

איך הרגשת עם זה שאת נאלצת להתאשפז?

"הייתה קצת תחושת כישלון, אבל מהר מאוד הבנתי שהדבר הכי נכון עבורי הוא לשתף פעולה. באותם ימים לוויתי על ידי רופאה פסיכיאטרית אנושית, מיוחדת במינה. היא הסבירה לי את המצב שלי באופן מדויק, ויחד עם בעלי החלטנו בעצה אחת על האשפוז".

באותם ימים גם הגיעה ידידה למסקנה נוספת – "הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לעבוד, וכך פניתי לביטוח לאומי ועברתי תהליך מתיש של הכרה בנכות נפשית. בנוסף, פנינו גם לרווחה, מתוך הבנה שאם לא נעשה את זה אז כל המשפחה תסבול, וגם לא תהיה דרך להתמודד כלכלית. מאותו רגע יכולתי להיות רגועה שלפחות הנושא הזה יורד ממני – ידעתי שמידי חודש מגיעה קצבה מסודרת, יש עובדת סוציאלית שמלווה אותנו ומסייעת בכל הטופסולוגיה, ויש גם מי שידאג לילדים, יספק להם את הטיפולים הנדרשים להם, יעניק סיוע בתקציב לקיץ ולקייטנות. ברור לי שהעובדה שהוסר ממני העול של הדאגה למשפחה, אפשרה לי להתמסר לנפש שלי ולתת לה את הזמן שלה לעבור את מה שהיא צריכה, בקצב הנכון לה".

בזמן האשפוז נתקלה ידידה במושגים שלא הכירה עד אז. "למדתי שיש אשפוז מלא במחלקה סגורה או פתוחה, וגם אשפוז יום, בו מגיעים בכל יום לשעות הבוקר בלבד וחוזרים הביתה בצהריים. בין היתר מקבלים באשפוז היום טיפולים כמו ריפוי באמנות ובספורט, יש גם קבוצות תמיכה, ובעיקר מסגרת הנותנת מענה במצבים בהם האדם עדיין לא חוזר לשגרה נורמטיבית, כשהמטרה היא להכין אותו לקראת השגרה.

(צילום: shutterstock)

"אני טעמתי מכל סוגי האשפוזים", היא אומרת, "והחל מהאשפוז השני החלטתי שאני לא מסתירה עוד, אלא מספרת על מצבי לכל מי ששואל אותי. מאותו רגע בו נפתחתי ודיברתי על הכל, הרגשתי שזה כל כך עוזר לי להתמודד עם המחלה והשיקום. כי ההסתרה והסוד דורשים המון אנרגיה. ברגע ששחררתי את זה מעצמי, התפנתה אצלי אנרגיה כדי להבין מה קורה לי".

כשידידה מדברת על 'להבין', היא מתכוונת ראשית כל לקריאה על ההפרעה. "קראתי עליה את כל החומרים שמצאתי ברשת, למדתי על התרופות ובדקתי כל מה שנתנו לי. מבחינת מידע עשיתי כל מה שיכולתי כדי להבין את מצבי. ברגע שקיבלתי את עצמי, הדיכאון כבר תפס פחות מקום, וכך יכולתי לנהל אותו מבלי שהוא ינהל אותי".

גם את הילדים שיתפת באותו זמן?

"כן, הם ידעו על כך שאני מאושפזת. כמובן שהסברנו לכל אחד בהתאם לגילו. הילדה הקטנה למשל הייתה בת שלוש, אז ההסבר עבורה הסתכם בכך שאמא יוצאת לבית הבראה, אבל הגדולים ידעו שאמא מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית. אני חייבת לציין שבעלי דאג להתייחס לדברים בטבעיות וללא לחץ מיותר, ממש כמו שעושים באשפוז לפני ניתוח. זה שידר לילדים הרבה טבעיות ויציבות, והיה ממש חשוב".

מהסתרה להסברה

כיום ידידה מסתכלת על כל הסאגה שעברה במבט לאחור. "אני כבר יותר משש שנים לא באשפוז, מקפידה לקחת בקביעות שתי תרופות עיקריות אנטי-דיכאוניות שעוזרות לי מאוד, ונמצאת במעקב פסיכיאטרי צמוד, בתדירות של פעם בשלושה חודשים עד חצי שנה. בתחילה הייתי לוקחת שלושה כדורים, אבל ברוך ה' זכיתי להפחית את הכדור השלישי. זהו תהליך שנעשה לאט ובהדרגה, וחשוב לי להדגיש שאסור לעשותו בשום אופן בלי פסיכיאטר צמוד. אני מרגישה טוב, בריאה ושלמה, וגם עובדת זו השנה השביעית כמורה לאנגלית בכפר הנוער זוהרים".

במקביל לעבודת ההוראה, יוצאת ידידה בשנים האחרונות להרצאות, דרך תכנית 'עמיתים לזכויות' של החברה למתנ"סים בשיתוף משרד הבריאות. "זוהי תכנית בה יש מתמודדי נפש מכל רחבי הארץ, מכל המגזרים, שלומדים את הנושא בצורה המקצועית ביותר שלו, ובעיקר על הזכויות המגיעות למתמודדי הנפש, ומוסרים על כך הרצאות".

ידידה מוזמנת להרצות בכל רחבי הארץ, כשהיא מרגישה שליחות להילחם בסטיגמה ולהביא כמה שיותר מידע נגיש. "הזדמן לי להרצות בבתי חולים, לפני סטודנטים ולפני מורות לחינוך מיוחד, מסרתי גם הרצאות לקצינים ולבני משפחה, אני מגיעה לכל מקום שאליו אני מוזמנת, ורואה בכך זכות גדולה.

"אני חושבת", היא מוסיפה, "שהגעתי למקום הזה דווקא כי במשך שנים הייתי מאוד סטיגמטית, והסטיגמה מנעה ממני לקבל עזרה. לכן כל כך קשה לי לראות אנשים שסובלים ומתקשים להיעזר. אני יודעת שבציבור הדתי בפרט יש חשש רב מפני השידוכים, ודווקא כאן אני יכולה לספר שבקרוב נחתן בעזרת ה' את ילדנו הרביעי, ועד כה המחלה שלי לא מנעה שידוכים מאף אחד מהילדים. גם ברור לי שאין סיבה שזה ימנע. הרי אין אדם שלא סובל ממשהו, יש כאלו עם בעיות לב ויש כאלו עם סוכרת, או עם סיפור משפחתי של יתר לחץ דם – אז מה, לא נשתדך איתם כי אולי בעתיד תתפתח אצלם בעיה? גם לבעיות הנפשיות צריכים להתייחס באותה צורה, כמובן כל עוד האדם מטופל ומתמודד, ולא מסרב לקבל אבחנה וחלילה פוגע בקרובים לו. כאן גם המקום לציין כי לצערי, רבים מאלו שלא מוכנים לקבל אבחנה, מסבים צער רב לבני משפחותיהם, וזה באמת כואב מאוד".

אי אפשר שלא לשאול – מאיפה הכוחות האדירים שלך, להתגבר על המחלה, ולהצליח אפילו לעודד אחרים?

"זה מתחיל בכך שאני אדם  מאמין. התהילים היה בידיי לאורך כל הדרך, ותמיד הרגשתי שהקב"ה איתי. בנוסף, זכיתי לבעל תומך במיוחד, לילדים מדהימים, וגם להבנה שאפשר לשים את הדברים על השולחן, מבלי להסתיר.

"גם סל השיקום של משרד הבריאות עזר לי מאוד. זהו סל שמיועד למתמודדי נפש המאובחנים עם למעלה מ-40% נכות נפשית. מתמודדים לעתים קרובות משתחררים מאשפוז, אבל אז שוקעים במשבר נפשי נוסף, כי אין להם מסגרת מתאימה בקהילה, והם עדיין לא בשלב בו הם יכולים לחזור ממש לחיים שהיו להם בעבר. במקרה שלי הגעתי דרך סל שיקום למפעל לאמנות בירושלים שהוא מפעל מוגן. עבדתי בו במשך שנתיים, כשאני מקבלת קצבת נכות, והוא זה שסלל את דרכי בחזרה לקהילה. הוא לא המפעל היחיד ולא השירות היחיד, שכן משרד הבריאות מעניק תמיכה במגוון תחומים ושירותים, גם למתמודד וגם לבני משפחתו. אלו דברים שתורמים המון".

לסיום, מבקשת ידידה לפנות לאנשים שקוראים את הדברים וחושבים שייתכן שמישהו מקרוביהם או יקיריהם סובל גם כן מדיכאון. היא מבקשת לציין סימנים שאמורים להדליק נורה אדומה לגבי התמודדויות נפש (לא רק דיכאון מזורי): "כשנתקלים במישהו שיורד במשקל בצורה קיצונית, או שיש לו בעיות שינה קשות, אם דיבורו מבולבל ויש לו התקפי זעם או בכי בלתי נשלט, חוסר אנרגיה קיצוני והיעדרות מהעבודה בלי סיבה פיזיולוגית בולטת. אם יש מישהו שמאופיין בהתבודדות, בבדידות ובהזנחה, לפעמים עם תופעות של הצפה חושית, קושי באבחנה בין מציאות לדמיון, קושי בקבלת החלטות וחוסר ריכוז... לא צריכים את כל הסימנים גם יחד, מספיק כמה שמאוד בולטים, ובעיקר – הבדל גדול בין האדם שהכרנו לבין מי שאנו רואים עכשיו – כדאי מאוד לחשוב איך לעזור לו".

איך באמת אפשר לעזור?

"קודם כל חשוב מאוד להיות אתו ולתמוך בו. אם נראה לנו שהוא עצמו אינו  מודע להפרעה, כדאי להמליץ לו כבדרך אגב על סרטון מעניין שראינו בנושא, כמו למשל הסרטון 'היה לי כלב שחור ושמו דיכאון', שמומלץ מאוד. או לספר על מאמר שנכתב על כך. ייתכן מאוד שבכך שנפנה את תשומת ליבו, אפילו בלי להגיד באופן ישיר, זה יוכל לעזור לו לקבל החלטה על פנייה לטיפול. כמובן שאם מזהים שהמקרה קיצוני, האדם מדבר על כך שהוא לא מוצא טעם בחיים, או שהוא משמיע משפטים אחרים בעייתיים והופך לאלים, מוכרחים לפנות לעזרה מקצועית מידית. לא צריכים לחשוש מכך שאותו אדם ינתק אתכם קשרים או יכעס עליכם. אולי זה יקרה ברגע הראשון, אבל ברור שבסופו של דבר הוא יבין שאתם דואגים רק לטובתו".

ידידה גם מציינת כי משפטים תומכים כמו "אני פה, אם אתה רוצה לדבר" או "יש לך תמיד אוזן קשבת אצלי" ו-"בוא נחשוב יחד מה יכול לעזור" – יכולים להיות מאוד יעילים. לעומתם, משפטים כמו "זה רק בראש שלך", "קח את עצמך בידיים", או "זה יעבור, יהיה בסדר" – אלו משפטים שאין לומר בשום אופן. "וכמובן", היא מוסיפה, "אפשר תמיד גם לפנות אלינו, לעמיתים לזכויות, אנו נשמח לסייע במידע רב על זכויות למתמודדים וכן במסירת הרצאות בנושא".