"אני מודה לה’ על הסרטן ועל התקף הלב, ברור לי שהכל לטובה"

את הרגע שבו נכנסה הרופאה לחדרו והודיעה לו בפשטות על כך שהוא חולה בסרטן, לא מסוגל חיים מיכאליס לשכוח. גם לא היום, לאחר שחלפו כמעט שני עשורים.

"הייתי בן 35 בסך הכל", הוא מספר, "אושפזתי בבית החולים אחרי תקופה ארוכה של כאבי בטן וגב בלתי מוסברים, אבל כואבים באופן שאי אפשר לתאר וגם אי אפשר לחיות אתו. במשך ארבעה חודשים ניסיתי דיקור סיני ושיטות הומיאופתיות שונות שהמליצו לי עליהן, מתוך אמונה ותקווה שבכך יימצא מרפא למכאוביי. כנראה שזו הייתה טעות, כי לאחר מכן התברר לי שהגידול בבטן הוא אלים, ובכל יום שלא טופל, הוא הלך וגדל. בינתיים הורדתי 30 קילו ממשקלי, בקושי אכלתי והנורא מכל - סבלתי מכאבים חזקים שלא עברו, ככל שחלף הזמן כך התחלתי להבין שזה משהו רציני".

כשחיים הגיע סוף-סוף לאשפוז, הוא עבר מסכת של בדיקות שלא נראו מעודדות. השיא היה לאחר אחת מבדיקות ההדמיה, כאשר יצא אליו הרופא ושאל אותו האם ייתכן שיש לו רק כליה אחת, שכן ראו בצילום שמכליה אחת נותרו רק כמה מילימטרים. "רק בהמשך הבנתי שהסרטן אכל את הכליה", אומר חיים, ומצטמרר.

חיים מאושפז בבית חולים, בתקופת מחלת הסרטן, 2003

"האם סיימתי את תפקידי בעולם?"

בכל זאת, למרות שנאמר לו לאורך כל הדרך שחושדים במחלת הסרטן, הרגע בו נכנסה הרופאה עם האבחנה הסופית הותיר אותו המום. "הרופאה אמרה לי כך: 'קוראים לי ד"ר אביבית נוימן ואני מהמחלקה האונקולוגית בבלינסון. אם אני כאן סימן שאתה חולה בסרטן'. זהו, כך נודע לי הדבר".

איך הרגשת באותם רגעים?

"הרגשתי הלם מוחלט. כפי שציינתי, ידעתי קודם לכן שחושדים בסרטן, אבל העדפתי להדחיק ולא לחשוב על כך, גם לא רציתי שיחשבו עליי שאני היפוכונדר ומחפש מחלות. פתאום, כשהרופאה אמרה לי את הדברים, הבנתי בבת אחת שזהו, החיים שלי משתנים, מהיום אני חולה במחלה קשה ואין לי מושג איך זה ייגמר. בינתיים, עוד לפני שהספקתי לעכל משהו, הרופאה כבר הגישה לי דפי מידע, בהם הוסבר לי איך הגידול נראה ומהו הפרוטוקול הנדרש לטיפול בו. לא הצלחתי להתרכז בשום מילה, פשוט לא הייתי שם".

אבל את השורה התחתונה הוא שמע היטב, והיא הייתה יחסית מעודדת: "הדיאגנוזה בסך הכל טובה", אמרה לו הרופאה לפני שעזבה את החדר, "יש לך סיכויים טובים להחלים".

עם הרב קנייבסקי

"אבל זה לא ממש עודד אותי", מציין חיים, "אני חושב שדווקא בגלל האמונה הגדולה שהייתה לי, הרגשתי שהקב"ה כנראה רוצה לסמן לי שסיימתי את תפקידי בעולם".

בשלב הבא כבר התחיל חיים בטיפולי הכימותרפיה שלא היו קלים כלל. "לא מבחינה גופנית ולא מבחינה נפשית", הוא מציין. "הלכתי לטיפולים גם כי לחצו עליי ומכיוון שחברים מהיישוב אלקנה, בו אני מתגורר, התגייסו באופן מדהים כדי ללוות אותי, להסיע אותי ולהיות איתי בבית החולים. לצערי, כשהסתיימה הסדרה הראשונה של הטיפולים הסתבר שההצלחה לא הייתה מלאה, ואז אחוזי ההחלמה שלי ירדו".

חיים עוצר לרגע את סיפורו ולוקח אותנו מעט אחורה. "כשהתגלה אצלי הסרטן זה היה בדיוק חצי שנה לפני שאבי הלך לעולמו, לאחר מחלת סרטן העצמות שאיתה הוא התמודד במשך 13 שנה. אצלו היה ברור כבר מהשלבים הראשונים שמדובר במחלה סופנית, ועם זאת היה מדהים לראות איך לאורך כל הדרך הוא הסתכל למחלה בעיניים, לא ניסה להשלות את עצמו בכך שמשהו עומד לחלוף או להסתדר מעצמו, אך כן ידע לשמוח ולנצל כל רגע. פעם אחת הוא הסביר לי את הסוד: 'אני חי בכל פעם את היום בו אני נמצא, לא מסתכל אפילו שבוע אחד קדימה. בכל יום אני שואף לחיות את היום הזה באופן הטוב ביותר".

בשונה מאביו שהסתיר את מחלתו בתחילה, החליט חיים כבר מהרגע הראשון שלא להשקיע אנרגיה בהסתרה. "לא היה לי זמן פנוי לכך וגם לא סבלנות", הוא מסביר, "בהמשך ראיתי עד כמה שזו הייתה החלטה נכונה – כי בעקבות כך שאנשים שמעו על מחלתי הם קיבלו כל כך הרבה קבלות טובות, התפללו עליי בקברי צדיקים וגם באו לבקר בקביעות בבית החולים, ממש נתנו לי כוח".  

יחד עם זאת היו גם כאלו שהתקשו לקבל את הבשורה הקשה על מחלתו. "לפעמים הרגשתי שאני זה שצריך להרגיע את החברים, ולא הם מרגיעים אותי", הוא אומר. "הייתי  מגייס לעצמי מלאי עצום של בדיחות, ובכל פעם כשבאו לשבת לידי והרגישו אי נעימות או קושי, הייתי שולף את אחת הבדיחות ומצחיק את החבר'ה. לא הייתי מסוגל לראות מבטים מלאי רחמים או תחושה של תשעה באב".

להתחזק בדברים רוחניים

מה נתן לך את הכוח באותם ימים?

"זו באמת שאלה קשה, כי כפי שציינתי – סבלתי מכאבים קשים מאוד. אני זוכר את עצמי נוסע להתארח בשבת אחת אצל ידידים, ובאמצע השבת מרגיש כאבי בטן שגרמו לי ממש להתקפל, כנראה שלקחתי את התרופות באופן לא נכון, והכאבים היו בלתי נסבלים. פשוט שכבתי שם על המיטה ולא הצלחתי לקום. זה היה כל כך לא נעים, בסך הכל רציתי להתאוורר קצת בתוך תקופה כל כך קשה. באותם ימים אבי הלך לעולמו, ותוך כדי הטיפולים נדרשתי לשבת שבעה. זה היה באמת מאוד מאתגר.

"אבל אם את שואלת מאיפה הכוח, אז אני חושב שזהו כוח החיים שיש לכולנו. לא תמיד אנו מודעים לקיומו, אבל הוא יותר חזק מכל דבר אחר שיש בעולם. להבדיל, אפשר לראות איך שגם בתקופת השואה היו אנשים במחנות השמדה, הם היו מורעבים וכאובים, יכלו בכל רגע נתון לרוץ לגדר ולהתחשמל או שהיו יורים בהם למוות. אבל רובם המוחלט לא עשו את זה. כוח החיים שהבורא נתן לנו הוא מעל ומעבר לכל דמיון, ובזמנים כאלו אתה מבין את זה יותר מאי פעם".

בימי המחלה מצא את עצמו חיים כשהוא מבקר אצל גדולי ישראל, מבקש להתברך ולשמוע במה הוא יכול להתחזק. "באחד הימים ביקרתי אצל הרב שטרן מבני ברק. אחד מחבריי הטובים היה זה שהמליץ לי לפנות אליו והוביל אותי לחדרו. הרב שמע על כך שאני חולה ואז אמר לי: 'כדי לרפא את הסרטן צריכים להתחזק בדברים רוחניים'. כששאלתי אותו במה אני יכול להתחזק הוא הדריך אותי לסיים את ספר התהילים פעמיים בשבוע – פעם אחת בשבת ובפעם השנייה במהלך כל השבוע. כמו כן הוא הדריך אותי ללמוד משניות נזיקין בעל פה בין שעה לשעתיים ביום".

וכך עשית?

"לא עשיתי את זה, כי זה היה נראה לי גדול עליי, בפרט בתקופה בה הייתי כל כך מותש ועייף. ואז, באחד הימים הגיע אליי רב היישוב וסיפר לי שהרב שטרן התקשר אליו וביקש ממנו לברר למה אני לא עושה את מה שהתבקשתי לעשות.

"הייתי בהלם מוחלט", הוא נזכר, "לא הבנתי איך הרב יודע שלא עשיתי את מה שהתבקשתי. רב היישוב ראה שאני נלחץ, והוא הציע לי לבצע את מה שהרב שטרן הדריך אותי, פשוט לנסות לעשות את זה. ואז עלה לי רעיון גאוני – סימנתי בספר התהילים את כל הפרקים הקלים יחסית, וכך התחלתי בכל פעם עם הפרקים הללו. אחר כך, כשכבר הייתי בתוך להט התפילה, המשכתי הלאה וכך הצלחתי לסיים את הספר פעם אחר פעם. לגבי לימוד המשניות, נזכרתי שיש את מסכת פרקי אבות, אותה כבר למדתי בעבר, ובכלל אני מאוד מתחבר לפרקי אבות. כך התחלתי ללמוד והרגשתי איך שהתפילה והלימוד מחזקים אותי ונותנים לי המון כוחות".

עוד שבוע לחיות

חיים מספר כי בתקופה בה הוא היה חולה ולא היה ברור מה ילד יום, עברה במוחו לא פעם המחשבה: "מה אעשה אילו ייוודע לי שיש לי רק עוד שבוע אחד לחיות?" השאלה לא הייתה תיאורטית כלל, שכן היו בהחלט מצבים בהם היה כפסע בינו לבין המוות. "כמובן שעלו לי לראש כמה דברים חשובים, אך אחת השאיפות העיקריות הייתה – להספיק להתחתן. ידעתי שאני רוצה לזכות להקים בית". הדבר למרבה הצער טרם התממש, אך חיים מדגיש כי הוא מתפלל ומייחל שזה עוד יקרה.

למעשה המחלה נמשכה במשך כשנה, לאחר מכן נדרשו כמה חודשים של התאוששות בבית, ואז התאפשר לחיים לחזור סוף סוף למעגל העבודה ולהתחיל את חייו מחדש. "במידה מסוימת דווקא אז התחלתי לעכל את מה שעבר עליי", הוא אומר, "פתאום היה זמן לחשוב איפה יכולתי להיות ואיך שהקב"ה הציל אותי. זה המחיש לי את ההבנה שאם הקב"ה השאיר אותי בעולם, אז כנראה שהוא רוצה שאעשה כאן רק טוב. באותם ימים המשכתי לנהל את כולל הגמלאים באלקנה, בראשו אני עומד. מגיעים ללמוד בכולל אנשים מכל האזור, ומאוד מרגש לראות אותם. אני גם משתדל להתעסק בחלוקות לנזקקים ובעוד תחומים נוספים. זה רק מעט מן המעט שאני יכול לגמול לאלוקים".

כולל אלקנה עם הרב יצחק יודייקין ראש הכולל

הדבר שאותו רצה חיים יותר מכל היה לשוב לשגרה, אלא שכעשור לאחר מכן נקטעה שוב השגרה באופן בלתי צפוי. "התקף לב", הוא נאנח, "זה היה ביום רגיל למדי כשהרגשתי פתאום לחץ עצום על הלב, ניסיתי להתיישב ולנשום עמוק, אבל הלחץ המשיך. בכוחותיי האחרונים הזעקתי כוחות הצלה, והם הגיעו למקום ואבחנו מיד שמדובר בהתקף לב. כשהם פינו אותי לבית החולים הייתי בהכרה, ולאורך כל הדרך הם ניסו להרגיע אותי בכך ש'הכל עוד יהיה בסדר', ושמצבי מצוין, אבל מאוחר יותר שמעתי מחברים שהגיעו להיות איתי בבית חולים, שנהג האמבולנס אמר להם: 'תתפללו הרבה, לא בטוח שהוא יצא מזה בחיים'". 

בעקבות התקף הלב הוא שוב מצא את עצמו מאושפז, הפעם אחרי צנתור, ושוב הוא גילה עד כמה הקהילה יכולה לחבק ולעטוף בחום ובעזרה. "אני אסיר תודה לכל האנשים שנמצאים מסביבי ומלווים אותי תמיד", אומר חיים מעומק הלב, "באמת שלא הייתי שורד שום דבר בלעדיהם ובלי עזרתו של הקב"ה כמובן".

זה המקום לשאול - מה קרה לאמונה שלך באותם ימים? איך ההתמודדות השפיעה עליה?

"תמיד הודיתי לקב"ה על כך שזכיתי להיות דתי, אבל אחרי שעברתי את תקופת המחלה אני יכול לומר שאין לי מושג איך אדם שאינו מאמין עובר דבר כזה. האמונה היא הדבר היחיד שעזרה לי להמשיך לחיות, להתמודד עם הכאבים ועם חוסר האונים ולקוות שיבוא יום אחר בו יהיה טוב יותר".

יש אנשים שדווקא בתקופות כאלו מרגישים כעס כלפי הבורא...

"כעס?" הוא מתחלחל, מהרהר לרגע, ואז מסביר: "אני חושב שהכל תלוי בנקודת המבט על החיים. אני יכול להסתכל על המחלה ולהתלונן על הכאבים, על השיער שנשר ועל הטיפולים הקשים, אני יכול לכעוס על התקף הלב ועל הבריאות שהתערערה, אבל אני גם יכול להסתכל על התוצאה – ה' עזר לי בסופו של דבר להחלים ולחזור לחיים. אני שרדתי. זה מראה עד כמה שה' אוהב אותי. באופן אישי אני מעדיף תמיד לראות את הטוב בחיים, ואת הניסים שנעשים לנו מידי יום ויום. ברור לי שבסופו של דבר כל מה שנעשה הוא אך ורק לטובה. הקב"ה גומל איתנו טובות  כל היום, ומה שמוטל עלינו זה פשוט להחזיר לו בחזרה. אגב, גם כתבתי ספר על כל הניסים שאירעו לי, כשהמטרה שלי היא באמת לחזק אנשים שעוברים ניסיונות דומים ולתת להם כוח ואופטימיות".

עם הרב שטיינמן זצ''ל

אפשר לשאול מאיפה האופטימיות הגדולה שמלווה אותך כל הזמן?

חיים מדגיש כי מאז ומעולם הוא נחשב לבחור אופטימי, אך בעקבות מה שעבר האופטימיות שלו רק הלכה והתחזקה. "זו לא רק אופטימיות כלפי מצבי, אלא כלפי כל מה שקורה סביבי. בעבר הייתי זועם כשנודע לי שלא הרסו בתי מחבלים, היום אני אומר לעצמי: 'לא נורא, ממילא בקרוב תהיה כל המדינה שלנו ואנחנו נקבל את השטחים שלהם, אז הם בעצם משאירים את הבתים עבורנו'. אפילו הממשלה הנוכחית אינה מדאיגה אותי. לדעתי דווקא ככל שהם יעשו יותר דברים רעים, כך עם ישראל יבין את המצב ויילחם ככל יכולתו כדי להחזיר את השלטון לממשלה הגדולה יותר והחזקה בעיניי. זה מה  שיקרה בקרוב לפי דעתי".

לסיום, מספר חיים כי מידי יום לפני השינה הוא מקפיד להודות לקב"ה לפחות על חמישה דברים טובים שקרו לו. "אני מפרט אותם, וכמעט לא מפספס", הוא מדגיש. "ומיד אחר כך, כשאני קם אני פשוט שר את השיר הבא: 'אודה לך ה' על הסרטן, אודה לך על התקף הלב, אודה לך על שאני רווק, אודה לך ה' שאין לי ילדים'".

למי שזה נשמע אבסורדי, מבטיח חיים שהוא מתכוון לכל מילה, אבל באמת מכל הלב.  "אמר לי פעם מישהו חכם שעבר לא מעט בחיים: 'מי שלא עבר את מה שאני עברתי – מפסיד'. אני כמובן לא מאחל לאף אחד לעבור דברים קשים, אבל יש משהו בטענה הזו. אני חושב שההתמודדות לימדה אותי לא מעט, וקשה לי לחשוב איך היו נראים חיי בלעדיה".

ליצירת קשר עם חיים מיכאליס: Chaim.michaelis@gmail.com