הרבנית ימימה מזרחי על שירו של חנן בן ארי: "אמן על הילדים שלי"

כשנולד ילד, נולדים איתו ייסורי מצפון אימהיים. מה עושים עם זה?

פרשת תולדות. כשאני מגיעה לפרשה הזאת, הרגליים שלי רועדות. היא תדבר על חינוך ילדים, הדבר הכי יקר לנו בעולם. בחרדת קודש אני ניגשת אליה וחושבת לעצמי: "אמאל'ה, כמה אפשר לאהוב ילד! אבאל'ה, כמה אפשר לא לאהוב ילד! ואבאל'ה, ואמאל'ה, כמה אפשר לטעות עם ילד...".

וכמאמרו של חנן בן ארי: "אני מתפלל על הילדים שלי, שלא יִירשו את השריטות שלי".^[1] הורים כל הזמן תפוסים בחשיבה הזאת: "זה אני. הילד דומה לי. אני אשם". ושאלה גדולה: האם זו חשיבה נכונה? האם באמת טעויות נוראיות שעשינו ישפיעו ויצלקו את נפשם של הילדים?

וחז"ל אומרים לנו: לא ממש. לא ממש.

הרי לנגד עינינו אנחנו רואים אנשים מדהימים ופתאום - איזה ילד, איך הוא בכלל קשור אליהם? ואנחנו רואים זוגיות לא מתפקדת בכלום, ואיזה ילדים יראי שמים וצדיקים.

אז עד היכן משתרע התפקיד ההורי?

רבקה אימנו בטוחה שהטעויות שלה ישפיעו לדורות על הילדים שלה. כי בגנטיקה היא נצר למשפחה גרועה מחרן, ו-בנים דומים לאחי האֵם.^[2] ברגע שהיא רואה את עֵשָׂו היא אומרת "זהו, הוא עָשׂוּי, הוא גמור, הוא צאצא של הגנים שלי". עשיו – מהמילה עָשׂוּי done) ) גמור. אין אפשרות להתפתחות ולשינוי.

ורבי נחמן יאמר: שלא תעזי לחשוב כך! זה בן מלך שעשוי מאבנים טובות!^[3]

חז"ל מתארים איך בימות המשיח הקב"ה יבוא לאבא שלנו, לאברהם אבינו. "בניך חטאו לי", הוא אומר לו. איזו פדיחה.

מיד אומר אברהם: "יִימָּחוּ על קדושת שמךָ! לא צריך את ילד הזה" (וכמו שתאמר אמא רבקה: "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?" ^[4]).

הקב"ה מגיע ליעקב. "בניך חטאו!"

"אוי. יִימָּחוּ על קדושת שמך".

הוא מגיע ליצחק. "בניך חטאו".

ויצחק אומר לו באומץ ובגבורה: "וכי בניי הם, ולא בניךָ?! סליחה שאני אומר את זה, ריבונו של עולם. אנחנו במשמורת משותפת על הילדים האלה!"^[5]

אומר ה'שפת אמת': בכל בוקר, כשהיה יצחק נוטל את ידיו, היה מרים אותן לשמים ואומר לקב"ה: "תיטול את הידיים האלה. כל מה שאני עושה היום הוא איתך. אני נותן לך יד, תיטול את ידי ואנחנו ביחד הולכים לחנך את הילדים".^[6]

במילים אחרות, איזו טעות שלא תעשו בהורות - וכולנו עשינו ועושים ונעשה, לצערי – היא בטווח הטעות הסטטיסטית.

ואני תמיד אומרת שצריך להיגמל מהשריטה הזאת של "אני מתפללת על הילדים שלי שלא ירשו את השריטות שלי". להיפך, השריטה הנוראה ביותר בהורות היא החשיבה ש"בזכותי הם מוצלחים" או, לחילופין, "בגללי, ובגלל הטעויות שלי, הם מפוצלחים". זו גאווה פסולה.

הייתה אישה, אשת רבי אליעזר הגדול. שמה אמא שלום. שואלים אותה "מפני מה בנייך יַפְיָפִים כל כך? איך יצאו לכם כאלה ילדים מדהימים?"

והיא עונה "זה בעלי. הוא קדוש. הוא שם על עצמו טלית..."^[7]

רגע. שוב פעם הילדים יוצאים טובים כי ההורים שלהם טובים? שוב מפילים עלינו את מלוא האחריות?

ובעצם היא אומרת בדיוק הפוך. "אתם לא מבינים כלום. בעלי הבין, שלהביא ילדים לעולם זו תפילה גדולה. זה להתייחד עם ריבונו של עולם. זה לשים טלית ולהגיד 'ריבונו של עולם, בכל כפעם שאני מברך ברכת כוהנים ושומע ברכת כוהנים, אני מכניס את הילד הזה מתחת לטלית שלי, ואומר לך: בוא ונברך אותו ביחד'".

וואו. איזו אישה! אמא שלום עושה שלום בלב של כל אמא.

כמה אנחנו חוששים מגנטיקה. מהתולדות שלנו. וה'פרי צדיק' יאמר: בראש חודש כסלו תגידו בכוונה בתפילת מוסף את המילים רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמְּךָ נָתַתָּ, זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם.^[8] אין דבר כזה, 'אופי מוּלד'. אפשר לחדש את הכל, כמו ראש חודש, כי פשוט פונים להורה הנוסף שהוא ריבונו של עולם, ואומרים לו: "בוא איתי. נטעה ביחד! נזכה ביחד! נשמח ביחד מהילד שלנו".

ואם הורייך טעו בך? זה הזמן להרים ידיים לשמים ולקרוא לשותף השלישי.

ושנזכה לאהוב את האימהוּת שלנו, לא רק את הילדים.

הרב זמיר כהן - משקל הדוגמא האישית בחינוך. הרצאה חובה להורים:

מקורות ומראי מקום:

[1] "אמן על הילדים", מילים ולחן: חנן בן ארי.

[2] תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ק, עמוד א.

[3] רבי נחמן מברסלב, "מעשה מבן מלך שהיה עשוי מאבנים טובות". בתוך "סיפורי מעשיות".

[4] בראשית כ"ה, כב.

[5] תלמוד בבלי, מסכת שבת פט, ע"ב.

[6] רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור, 'שפת אמת', פרשת תולדות.

[7] תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ, ע"א.