סיון רהב מאיר: מתי מתחילים החיים?

גם אברהם אבינו וגם שרה אמנו הלכו לעולמם בפרשה של השבוע שעבר, אחרי חיים מלאי פעילות ועשייה. הרב יואל שפיץ נזכר השבוע במה ששמע בכיתה י' מהרב עדין שטיינזלץ, על ניצול זמן בחיים: "אחד התלמידים שאל את הרב פעם כיצד הלימודים בתיכון אמורים להכין אותנו לחיים. מייד כשהחבר אמר 'הכנה לחיים', נדלק זיק בעיניו של הרב והוא אמר: 'תראה, השאלה שלך בנויה על ההנחה הרווחת, שבית הספר מכין אתכם לחיים. ואני רוצה לשאול אתכם: מתי בדיוק יתחילו אותם 'חיים' שאתם צריכים להתכונן אליהם? התלמידים ענו שאולי אחרי הישיבה, או כשנתחתן, או כשנצא לעבוד. הרב הקשיב ואמר: אם תשבו ותחכו שהחיים יתחילו – לא תגיעו אליהם אף פעם. בכל שלב תגלו שאתם רק רוצים לסיים אותו, ולהתחיל כבר את 'החיים'. מהר מאוד תמצאו את עצמכם עם ילדים, כשאתם מנסים להכין אותם ל'חיים' שלהם, ובגיל שישים תתגעגעו פתאום לגיל שלושים ול'חיים' שהיו לכם אז.

"'אז כדאי שתפנימו ותבינו שלא כדאי לחכות לחיים שיגיעו. החיים זה עכשיו. כל מה שקורה איתכם – זה החיים. אדם צריך לחיות בכל רגע כאילו הרגע הזה, בין אם הוא קשה, בין אם הוא יפה ובין אם הוא קצת סתמי – הוא-הוא החיים'".

והרב יואל מסיים וכותב: "באותו יום, כאילו התקלפה לי איזו שכבה בלב, שדרכה הייתי רגיל לראות את העולם. יצאתי מהכיתה ואמרתי לעצמי: וואלה, זה החיים! ומייד הגיעה גם התובנה: אני מוכרח להחליט מה אני עושה איתם. לא אחר כך, לא מחר, אלא ממש עכשיו".

חסד בתוך הביורוקרטיה

לפני שיצאנו לשליחות בארצות הברית, שכרנו בית ורכב ורשמנו את הילדים לבית ספר, וכל זה מהארץ, בלי להיות שם ולראות. בתוך כל המסמכים הרשמיים האמריקאיים, הפציעה פתאום קרן אור: איימי קורץ.

איימי הייתה המזכירה של בית הספר YDT, וכשבוקר אחד אמא זרה מישראל פנתה אליה כדי לרשום את הילדים שלה, היא לא הסתפקה במשלוח מייל שבו צריך למלא 20 פעם את מספר הפספורט ולחפש תעודת לידה מקורית. היא שלחה אלי את כל הטפסים, אבל הוסיפה מכתב אישי ארוך ונרגש שבו כתבה כל מה שהיא הייתה רוצה שיספרו לה, כאמא, אם היתה מגיעה מרחוק: היא פירטה מה נהוג ללבוש בבית הספר (מה שאנחנו קוראים טי-שירט זה לא מה שהאמריקאים קוראים טי-שירט, שם צריך צווארון), מה נהוג לאכול בהפסקות (עוד לא ידענו כמה הם מכורים שם לחטיפים...), אילו ספרי לימוד היא יכולה לעזור לנו להזמין מראש, איך בית הספר בנוי (לכל שכבה יש מנהל משלה) ואיך כדאי להתכונן. וואו, חשבתי לעצמי, אם רק היו בעולם הזה יותר איימי קורץ. כל כך הרבה פעמים נזכרתי מאז במחווה ההיא, גם ביחס שלי לאחרים וגם ביחס שרציתי לקבל. לפעמים כל מה שצריך זה קצת יחס אישי, מעבר לטכני.

נשארנו בקשר. איימי סיפרה לי עוד לפני הקורונה על הרצון לעלות לישראל, והשבוע – איימי ואליוט קורץ עלו. הם הגיעו לכאן בדיוק בשבוע שבו קראנו בתורה על רבקה, שהופכת לרבקה אמנו בגלל החסד הנדיב שלה כלפי אדם זר. אליעזר מבקש לשתות, אבל היא משקה גם את הגמלים שלו ודואגת להכנסת אורחים. היא לא רק עשתה מה שביקשו, אלא הגדילה ראש, הבינה את הצרכים הנוספים של העומד מולה וניסתה לעזור מכל הלב. וקוראים לה רבקה אמנו, כדי שאנחנו, ילדיה, נמשיך בדרך הזו.

אז ברוכים הבאים, איימי ואליוט. איזה כיף שאחת הנשים הנחמדות בניו יורק היא עכשיו ישראלית.

להיות מישהו!

ליאור שי, חסיד ברסלב מקסים ומאיר, נפטר בשבוע שעבר. לפני כמה שנים, בבר המצווה של בנו הבכור נריה, שמעתי ממנו את הרעיון הבא: "נאמרו פה הרבה דרשות, הרבה איחולים גדולים, אבל אני מאחל לך, נריה המתוק, שתהיה 'מישהו'".

הקהל הביט במבט תמה על אבי הבן, והוא הסביר: "הרבה פעמים אומרים בבית 'שמישהו ישטוף כלים', 'שמישהו יוריד את הפח'. גם בבית הספר אומרים 'שמישהו יתקשר לתלמיד שחולה לדרוש בשלומו', 'שמישהו יארגן מתנה למורה'. וכך גם בהמשך החיים, 'שמישהו יזיז את האבן הזו מהמדרכה', 'שמישהו יארגן שיעור בבית כנסת בין מנחה לערבית', 'שמישהו ייקח אחריות על הנוער ביישוב'. כל הזמן אומרים 'שמישהו', 'שמישהו'. ואני שואל, מי זה אותו 'מישהו' מסתורי שכולם מדברים עליו? אני מברך אותך, נריה, שבכל מקום שאליו תגיע, תהיה אתה ה'מישהו' הזה שתמיד צריכים. ה'מישהו' הנכון במקום הנכון".

שנזכה להיות מישהו. לזכרו.

לא לפספס את הסיגד

"שלום סיון, שמי הודיה מקונן. מחר חג הסיגד, ואני רוצה להציע לכם לא לפספס אותו. אני מניחה שבשבילכם זה פשוט היום הזה שבו עולי אתיופיה עולים לירושלים עם המטריות והבגדים המסורתיים והמאכלים של העדה, אבל זה הרבה יותר מזה.

"הסיגד הוא בשורה. סיגד מלשון סגידה, השתחוות. על שם הכיסופים שלנו במשך אלפי שנים לארץ ישראל, שהיא המקום לחיות את הזהות היהודית במלואה. מתי לאחרונה עצרנו וחשבנו על המילים 'היינו כחולמים'? מתי הקדשנו יום שלם לחשוב על הקשר שלנו עם אלוקים ועם הארץ? מתי חשבנו על הגעגועים של כל הדורות לירושלים?

"הסיגד נקבע בדיוק 50 יום אחרי יום הכיפורים. זוהי תזכורת לכולנו שעברו 50 ימים מהיום הקדוש, והנה קיבלנו עצירה. יום להתבוננות, לחידוש הברית, לחידוש הבחירה. כן, גם אחרי שכבר הגענו לארץ, ואולי אפילו בעיקר אחרי שהגענו לארץ. כי כשנוח, עלולים לשכוח. לכן חשוב לבדוק לא רק איפה אנחנו נמצאים, אלא איפה הנפש שלנו נמצאת.

"לדעתי עדת 'ביתא ישראל' שימרה את היום הזה אלפי שנים, והביאה אותו איתה לארץ, כדי שכל עם ישראל יוכל לקבל אותו במתנה".

אין לנו זכות לשמור לעצמנו

כנס השליחים של חב"ד חזר, אחרי שנת הקורונה. למעלה מ-4,000 שליחים התכנסו בניו יורק, מכל רחבי העולם, ולצידם כ-1,000 מילדיהם. שמשון צבי רזניק, בן 11 מקליפורניה, נשא את הנאום המרכזי בכנס הילדים השליחים: "פעם עורך עיתון מלוס אנג'לס נכנס לחדרו של הרבי. הוא היה שם שעות רבות, והרבי דן איתו בהרבה דברים. בנקודה מסוימת, הרבי דיבר איתו על החשיבות בהפצת יהדות דרך העיתון שלו. העורך אמר לרבי: 'איך אני יכול ללמד, כשאני לא יודע מספיק בעצמי?'. הרבי אמר לו בחזרה: 'יש דברים שאתה יודע. מי נתן לך את הזכות לשמור את מה שאתה כן יודע, לעצמך?'.

"אם הרבי אמר את זה לעורך עיתון, מה הסיפור הזה מלמד כל אחד מאיתנו? אנחנו אולי לא מספיק גדולים ובוגרים, ולא יודעים הרבה כמו ההורים שלנו, אבל מי נתן לנו את הזכות לשמור את מה שאנחנו יודעים רק לעצמנו? אם אתה יודע את האות אל"ף – תלמד אל"ף.

"אצלנו בקליפורניה, אני אומר בליל שבת דבר תורה מול אנשים שמבוגרים ממני, וביום ראשון אני מלמד אל"ף ובי"ת לילדים שבאים ל'סאנדיי סקול', שלא לדבר אפילו על החשיבות של אמירת 'שבת שלום' כשהולכים ברחוב.

"אני מסתכל על החדר הזה ורואה פה כל כך הרבה הזדמנויות לעשות יותר. בואו נבחר כל אחד משהו קטן, מצווה אחת שנציע למישהו לקיים, עוד שכן או שכנה שנקבל על עצמנו לפנות אליהם. עמיתי השליחים, בואו נחלוק עם הסביבה את מה שיש לנו. אין לנו זכות לשמור הכל לעצמנו".