להחזיק חזק בזכות אבא יעקב - דיבור לפרשת תולדות

גלי זעם וחוסר אונים פעפעו בה על חבורת הילדים שעושים כאן כטוב בעיניהם. לא להאמין מה הם חוללו בחמש דקות שיחה שלה. אם מישהו יסתכל עליה מבחוץ עכשיו, הוא לא יבין את הגיהינום שהיא מרגישה. מעניין. היא חשבה שגיהינום עשוי מאש, עכשיו היא מבינה שגיהינום זה עניין של נפש. לכו תסבירו לכל אותם המבינים, שיצקצקו לה "צרות של עשירים" שהיא, רק היא יודעת מצרות נפשה. ואין להם שום דרך לשפוט ולהבין מה זה להיות עוד יום בשעת השכבה מתישה, עם מכבש לחצים פנימי. מי יבין כמה זה כואב לה לכעוס ולצעוק עליהם?

"אולי תנסי להשתמש בתוכנה השנייה", המזכירה המהירה מייעצת בחיוך קורן. קטנה ממנה בעשור וחצי וגורפת את כל המחמאות במשרד. החוסר יוצלחיות הזאת. הכווץ הפנימי שמתעורר מחדש ותובע עלבונו. כשהבוסית באה ושטפה אותה בביקורת צולבת על התנהלות כושלת מול לקוח קבוע, היא מרגישה שהשמיים נוחתים עליה והיא פשוט נמעכת תחתיהם לאבק דק. אין לה, פשוט, אין, כוח לחיים האלו.

"רוצה קפה?", היא שואלת, מנסה להניע אותו מעיסוקיו. "לא, תודה" הוא עונה בנימוס, לא מרים עיניו מהמסך. השתיקות האלו. ההתרחקות. שנה ועוד שנה עוברת. מה יהיה איתם? מה היא לא ניסתה? הבדידות הזאת במקום שהיה צריך להיות יחד, זה פרדוקס שהיא לא מסוגלת להכיל. מי יוכל להבין את עוצמת הכאב הזה?

"קץ פלאות", כך נקראת הגלות האחרונה בה אנו נתונות. פלא- עד מתי היא מתכוונת להשתרש כאן? מתי יבוא קיצה ויסתיים? ובינתיים, מהיכן שואבים כוח לכל אותם חזיתות שמאתגרות אותנו ביום-יום? כשהדעת אובדת וכוחות הנפש נעלמים מול הקשיים והניסיונות?

גם יעקב ראה את קץ הפלאות הזה, הגלות האחרונה. וכשהוא יצא מבטן אמו הוא אחז בעקבו של עשיו. כשהוא החזיק את העקב, הוא אחז גם בכל הנשמות הנפולות של הגלות שירדו עד העקב אפילו שהן גבוהות מאוד במקורן. הנשמות האלו - אלו אנחנו.

"שזהו בחינת רוב הנשמות של דורות אלו שהם בחינת עקבתא דמשיחא, ויעקב אחז בעקב שלא להניחו לגמור רצונו הרע חס ושלום לכבוש אלו הנשמות לגמרי..." (ליקוטי הלכות, תפילת המנחה ד').

יעקב הכניס בתוכנו כזאת התחזקות, שיהיה לכל אחת מאתנו כוח להאמין שאף על פי שהמציאות נראית רחוקה משלמות ומלאת חורים, ויש בה רק פירורים של כוח, והתקווה נראה שהתנדפה לה - אנחנו לא לבד. יש לנו פה קדוש, ואנחנו יכולות לפנות לאבא שבשמיים ולספר לו, פעם ועוד פעם ועוד פעם, בדיוק מה שעובר, והתפילה הזאת תחדיר בנו אמונה. וכשהאמונה תחזור - יהיה לנו כוח להתמודד שוב.

לכן מכל האבות הקדושים, תיקן יעקב את "תפילת ערבית". דווקא את התפילה שהיא רשות, ולא חובה. תפילה שנותנים באהבה לבורא עולם רק מחמת רצוננו להיות איתו בקשר, ולא מהכרח כלשהו.

לראות אותנו מחזקות את עצמנו גם כשהמציאות משחירה לנו פנים. לראות אותנו בוחרות להאמין בה', ולא להתכנס בצל הייאוש המצמית. זה מה שמבקשים מאתנו בקץ הפלאות הזה. בזכות יעקב אבינו וכל הצדיקים האמיתיים שמלווים אותנו תמיד, נזכה להתחזקות גם במקומות הצרים והמרים, נכניס לתוכם אמונה שתמתיק את כל החיים. שתגלה, בתוך גיהינום של כעס וזעם, או גיהינום של קור - ריחוק בדידות וייאוש, איך "אין עוד מלבדו", ואנחנו, אפילו שאנחנו כאן, קטנות כל כך, עדיין מאמינות בו יתברך שהוא יודע מה הוא עושה ובוודאי מה שקורה עכשיו - זה הטוב שלנו. 

שבת שלום!