ניסיון של אחרים – לא תמיד חיובי! כתבה חמישית בסדרה

בחומש בראשית מספרת התורה על סולמו של יעקב, אשר ראה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. בהקשר לכך, אומרים רבותינו במדרש דבר נורא (תנחומא ויצא ב'), וכך מצינו שם: "מלמד שהראהו הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. א"ל הקב"ה ליעקב: יעקב, למה אין אתה עולה? באותה שעה נתירא אבינו יעקב ואמר: כשם שיש לאלו ירידה כך אני יש לי ירידה! א"ל הקב"ה: אם אתה עולה אין לך ירידה, ולא האמין ולא עלה וכו'. א"ל הקב"ה: אלו עלית והאמנת לא היתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת הרי בניך משתעבדין בהללו ד' מלכיות בעה"ז, במסים ובארנוניות ובגולגליות".

הדברים גבוהים הרבה מעבר להשגתנו, אולם בלי ספק הם נועדו ללמד אותנו דבר מה. לפיכך, נתבונן בהם כפי שהם נתפסים לעינינו, מבלי לשכוח כמובן שאנו עוסקים ב"ראשונים כמלאכים": הקדוש ברוך הוא מורה ליעקב לעלות בסולם, ואילו הוא - אינו "מאמין". במי הוא לא האמין? בקדוש ברוך הוא? חלילה מלהעלות זאת על דל מחשבתנו! אלא מה? יעקב אבינו לא האמין ביכולות שלו! הוא לא האמין בכך שישנו הבדל בין הכוחות שלו ובין הכוחות של אומות העולם, אלא עשה השוואה בינו ובינם, והסיק מסקנות ביחס לעצמו, על סמך הניסיון שלהם.

משום כך, כביכול, נענש יעקב אבינו במידה כנגד מידה: מאחר שהוא לא האמין בכך שכוחותיו שונים מכוחותיהן של אומות העולם, ובכך הגביל את עצמו ליכולותיהן שלהן, הרי שבניו אכן השתעבדו לאומות הללו – וכביכול "הוגבלו" באותם גבולות שהציבו האומות הללו במעשיהם!

דוגמה נוספת לכך, מצינו אצל שמשון, אשר התפלל לה' כי יחזק אותו אך הפעם ליטול נקמה מפלישתים, ואמר: "תמות נפשי עם פלישתים". כלומר: הוא הגביל את כוחה של תפילתו מראש, למצב בו הוא אמנם יצליח ליטול נקמה מהפלישתים, אולם במקביל ימצא את מותו.

וכאן, מלמדים רבותינו בעלי המוסר (ברכת מרדכי פרשת ויצא), כי היתה טענה כלפי שמשון. שכן אילו הוא היה מתפלל שרק הפלישתים ימותו בעוד הוא יישאר בחיים, הרי שזה מה שהיה קורה במציאות! רק מאחר שהוא עצמו הגביל את כוחה של תפילתו, אמנם לא היה ביכולתו להשיג באמצעותה מעבר לגבול שהוא עצמו הציב!

במילים אחרות, מדובר באותו רעיון בו עסקנו עד כה: הפחדים של האדם בעצם מגבילים אותו. הם מגבילים אותו מלשאוף, הם מגבילים אותו מלנסות, הם מגבילים אותו מלהתפלל, הם מגבילים אותו באינספור בחינות, ובעיקר: הם מגבילים את היכולת שלו להאמין ולתפוס שהוא מסוגל ליותר. להרבה יותר!

לכתבות הקודמות:

מהו אומץ, ומה מרוויחים ממנו?

בהעדר אומץ: ממה אנחנו מפחדים?

זה מה שאתה צריך לעשות כדי לאזור אומץ

זה מה שקורה כשהאומץ עומד מול הפחד

הפחדים של האדם הם אלו שגורמים לו שלא להעז. הם אלו שגורמים לו לא להעלות רעיונות חדשים. הם אלו שגורמים לו שלא לחוות התנסויות חדשות.

אנשים חוששים לשאוף, שמא יתאכזבו... אולם לאמיתו של דבר, מוטב לשאוף ולהתאכזב, לחוות את ה"שבע יפול צדיק וקם", מאשר לא לשאוף ולהישאר במקום הנמוך בו הם נמצאים כעת... המחיר שגובה הנפילה שאחרי השאיפה, נמוך לאין שיעור ביחס לגמול המופלא שממתין לשואף בעקבות הצמיחה שיחווה לאחר שישאף!

אט אט ובהדרגתיות

כפי שהזכרנו, שינויים קיצוניים בחיים אינם נובעים בדרך כלל מאומץ, אלא מפזיזות. לפעמים, אדם שחווה תחושות החמצה משמעותיות בעברו, עשוי לחוש בהווה תחושת פספוס ניכרת וחסך גדול, שגורמים לו לנהוג בפזיזות יתר – בכדי לגשר על פני פערים מהעבר. לדוגמה: אדם ששאף במשך שנים לקבל תפקיד בכיר, ושאיפתו לא באה לידי מימוש – עשוי לצבור תסכולים רבים בעקבות כך, עד שכאשר יקבל את התפקיד – הוא יפעל מתוך עודף אימפולסיביות. הוא מרגיש שהתסכולים מהעבר זוכים כעת למענה, והדחף שהצטבר במשך שנים – מתפרץ באחת. במקרה זה, למשל, מדובר ב"אומץ" שלילי – שבדרך כלל יפגע באדם, ובמקום לקדם אותו – יחזיר אותו לאחור.

האומץ החיובי הינו האומץ השקול והמתון. זה שגורם לאדם לעשות תהליכים, הדרגתיים ומתונים, תוך חתירה בלתי פוסקת אל עבר היעדים שהציב לעצמו.

לדוגמה: אדם שסובל מחרדה חברתית, לא יוכל ביום בהיר אחד להפוך את עורו. אם ינסה לעשות זאת, סביר להניח שהוא יכשל, מה שיגרום לו לחשוש עוד יותר מפני כל התנסות חברתית חדשה, שכן הכשלון שיחווה – יותיר בו רושם שלילי מדי, שימנע ממנו לנסות פעם נוספת.

לעומת זאת, אם אותו אדם יחליט להקדיש בכל יום חמש דקות בלבד לשיחה עם מאן דהו, יהיה זה אומץ שקול ומאוזן. בחמש דקות של שיחה הוא יוכל לעמוד, וכך יצבור חוויות חיוביות, שיעניקו לו את האומץ להגביר את המינון אחרי שבוע לעשר דקות, וכן הלאה.

באופן זה, גם אם יהיו כישלונות, הם יהיו בקנה מידה קטן, ובהתאם לכך, גם הרגשות השליליים שעשויים להתעורר בעקבותיהם – יהיו מוגבלים, ולא יגרמו נזק רב מדי. ככל שהתנסתו קטנה יותר, כך בהתאם גם הסיכון, שימשיך גם הלאה להלום את הסיכוי.

נשים לב: האדם האמיץ, בדיוק כמו הפזיז, חותרים שניהם אל אותו יעד. אולם בעוד הפזיז מבקש להגיע אליו מיד, בבת אחת, האמיץ מוכן להתמודד עם התהליך שבדרך. הוא אינו מחפש פתרון מידי, אלא פתרון שיחזיק מעמד בטווח הארוך. הפזיז מתכחש למציאות. אולם האמיץ מכיר במציאות, תוך נכונות לפרוץ את גבולותיה אט אט ולצמוח!