אילן החלילן: זה במכחול וזה במחול

יום של שמש היה היום הזה. יום מתאים כל כך ליציאה אל הטבע.

נטלתי את חלילי, והתחלתי ללכת לפי הפרטים שנתן לי האיש בשיחת הטלפון.

"חבל שאין לי זמן לטייל ולזמר לי הבוקר בטבע", חשבתי לעצמי, "העולם יפה כל כך, השדות פורחים כל כך, קרני השמש כה מלטפות, הדבר היחידי שמתחשק לי לעשות, זה לפסוע בטבע הזה ולחלל שירי הודיה לה' על היופי שברא בעולם".

הגעתי לרחוב הבוסתן.

אף פעם לא הייתי ברחוב הזה.

רחוב שקט, שלו. נראה כאילו האנשים שגרים פה, עדיין נמים את שנתם בשעת בוקר זו.

אבל, בעצם, זה לא ייתכן. הלא השעה היא עשר וחצי בבוקר. מי ישן בעשר וחצי?

"רגע, כבר עשר וחצי? אבוי, הלא זו השעה שהוזמנתי בה אל רחוב הבוסתן מספר 10! אוף, לא אוכל להתענג על מזג האוויר אפילו עוד חצי דקה. אבל איפה זה הבוסתן 10?

הבטתי בבית שלצדי.

הבוסתן 43! – זה מה שהיה כתוב עליו באותיות ענקיות, אי אפשר היה לטעות.

איך קרתה לי הטעות הזו? מדוע ירדתי מהאוטובוס רחוק כל כך?

התחלתי לרוץ כל עוד רוחי בי אל הקצה האחר של הרחוב.

בין 43 ל-10 יש מעט הפרש. לא הרבה, אבל השעה עשר וחצי. עשר וחצי!

רצתי ורצתי כמו רוח, במהירות עצומה. שכחתי לגמרי את האוויר הנעים. זנחתי את השמש המחייכת,

אחזתי חזק-חזק בנרתיק חלילי, לבל ייפול מידי ויתנפץ אל המדרכה, חלילה, והנה, סוף סוף, לפני הבוסתן 13.

יופי, אם אני ב-13, זה אומר שעלי רק לחצות את הכביש ואני נמצא ב-10, לא? והשעה?

רק עשר שלשים ושתיים דקות. כמעט אף פעם אני לא מאחר לשמחות, שתי דקות זה עדיין בסדר.

חציתי את הכביש ברגע קט. על הבניין ממול היה רשום 12!

זה אומר שזה שלידו זה 10, לא?

זה נקרא להגיע בזמן פחות או יותר, לא?

ליד בניין  מספר 12 עמד בניין קטן. טוב, ברור שזה 10. ככה זה במספרי בתים, אין צורך אפילו להסתכל. התכוונתי להיכנס בפתח הבניין.

אבל מה שקורה תמיד, שמספר 12 ו-10 עומדים זה ליד זה כאחים טובים, לא קרה הפעם.

בשביל להגיע ל-10 היה עלי לעבור שדה שושנים יפהפה, שהשתרע מאחורי הבניינים.

"אוף" – נאנחתי בקול גדול. "השדה הזה יגזול ממני יותר ממספר דקות".

בכל זאת נשאתי רגלי ומיהרתי.

עברתי את השדה בחיפזון

על הבניין האחורי היה רשום גם כן: הבוסתן 8, אלא ששם היה רשום 8/ב.

מה הולך פה? אלוקים! אין פה דרך ביניים? עלי לבחור או 12 או 8? ומה עם ה-10 הנכסף?

נעמדתי ליד בניין ב' מיואש. חוכך בדעתי מה לעשות עכשיו.

ילדה קטנה עם שתי צמות ארוכות נראתה לפני.

"סליחה, איפה מספר 10?", שאלתי אותה.

"אין פה 10!", ענתה בידענות. "מה, לא שמעת על הרחוב שלנו? זה הרחוב היחידי בארץ שיש בו רק 8 ו-12 וזהו. ככה בנו אותו".

"כן, אני רואה!" – גמגמתי, במקום להודות על המידע, "אין פה 10, אז איך הזמינו אותי ל-10? – שאלתי, כאילו שהיא אמורה לדעת את התשובה לשאלה.

הילדה הסירה את עיניה ממני והלכה לה.

ואני נזכרתי פתאום במשהו חשוב ביותר: האיש שהזמין אותי לא אמר בכלל הבוסתן. הוא אמר:

"אחכה לך בין בניין 8 לבניין 12, ברחוב הבוסתן, בסדר?"".

כך בעצם אמר האיש, ואני פרשתי מיד את הדברים, ואמרתי לעצמי שבין 8 ל-12 זה 10 ולכן זכרתי במוחי את המספר 10.

ומה באמת יש פה בין 8 ל-10? שדה! שדה ורדים יפהפה.

זאת אומרת שהאיש שהזמין אותי סתם לעג לי?!

פרצתי בריצה לעבר השדה היפהפה.

התחלתי כבר להבין שאיש לא יחכה לי פה, שסתם מישהו צחק עלי, אבל עניתי ואמרתי לעצמי: "לא נורא! הלא זה מה שרצית, לטייל בשעת בוקר בשדה, לחלל מנגינה של תודה, של הודיה לה' על מה שברא בעולם, וליהנות מזיו הטבע".

התחלתי להסתובב ולחלל לי בהנאה בין הוורדים שבשדה.

והנה, כמו מתחת לאדמה, התגלה לעיני כן ציור ענקי, ואדם נמוך קומה עומד לפניו ומביט בציורו בגאווה.

נעצרתי.

"הו", הוא גילה אותי, "סוף סוף הגעת, אילן החלילן".

"האם חיכית לי?", שאלתי אותו, כי שכחתי בכלל שאני מוזמן למשימה.

"ודאי, הלא הזמנתי אותך!".

"הזמנת אותי? אבל אין פה שום מסיבה".

"אין מסיבה – אבל יש פה משהו אחר!".

"מה יש פה?", הסתכלתי סביב.

"יש פה צייר וצבעים ומכחול והרבה הרבה פרחים ויופי שנתן לנו אלוקים".

"אז מה?", שאלתי.

"אז אתה לא חושב שאפשר לשיר ולהודות? וגם לצאת במחול?".

האיש נטל את המכחול לידו, וטבל אותו בירוק. "אני צובע ומצייר, אילן החלילן, ואתה מחלל. כך יחד תצא לנו תמונה הכי מוצלחת. נו, נו, למה אתה מחכה? אני במכחול ואתה במחול!".

והוא לא הפסיק לצייר, כשאני מחלל לו את השיר: ברכי נפשי את ה' אלוקי גדלת מאוד.

עוטה אור כשלמה, נוטה שמיים כיריעה.

הוא לא פסק מלצייר. כשרצה לשלם לי על העבודה, לא הייתי מסוגל לקבל. הלא זה בדיוק מה שרציתי לעשות בבוקר הזה, לטייל ולחלל שיר תודה לה' על כל היופי שברא בעולם.