איך אפשר לגדל ילד ייחודי, כשכולם אותו דבר?

לא פעם אני שומעת אנשים, מקרב הציבור הכללי, שואלים אותי כאשה חרדית, שואלים ומשתאים: "איך אפשר לגדל ילדים, כשאתם מגדלים אותם כעדר? והלא בעדר, אין שום במה ומקום למישהו שרוצה להביע את עצמו באופן אחר".

אני שומעת את השאלה גם בקשר לספרים שאני כותבת. לא פעם נשאלתי בראיון טלוויזיוני או בראיון עיתונאי: "איך את יכולה להיות יצירתית, כשמגבילים אותך כל כך? כשממש עוצרים אותך בשיא? כשתובעים ממך: אל תכתבי על זה ואל תכתבי על זה. איפה את ויצירתך בכל זה?".

אני מבינה, כמובן, את השאלות הללו. אבל אני חושבת שמי ששואל אותן הוא כזה שלא מכיר את הציבור החרדי לעומקו. ואולי גם לא מכיר את המושג "עדר" לעומקו.

גם בעדר של כבשים יש ייחודיות לכל כבש. אדם הבא מבחוץ רואה עדר, לא רואה כבש. אבל רועה הצאן, למשל, יודע להבחין בין אחד לשני, בין כבש לחברו. אפילו בשמות הוא מכנה אותם לפעמים.

מישהו מבחוץ רואה את בנות הסמינר בצבעי כחול ותכלת, וכולן נראות בול אותו הדבר. איפה הייחודיות השמורה לכל אחת ואחת ב"עדר" הזה? המורה בכיתה, לעומת זאת, לא רואה קשר בין אחת לשנייה. כל אחת שונה לחלוטין כל אחת עולם אחר.

כדי לצאת מהשורה לא צריך לצאת מהשורה. אפשר לשנות את הדברים בתוכה. את כל האותיות אנחנו כותבים בשורות במחברת, כולן מסודרות ומהוקצעות, ובכל זאת, לכל אות - ייחודיות. כדי לצאת ממסגרת לא צריך לפרוץ אותה. אפשר להישאר בתוכה ולעשות את השינוי.

כדי להישאר במסגרת ולעשות שינוי צריך הרבה אומץ, הרבה יצירתיות, הרבה תועלתיות ולא מעט רצון.

כשילדה נמצאת במסגרת, היא מרגישה ביטחון ביכולתה, ומתוך הביטחון הזה היא מצליחה לעשות מה שרצתה. מצליחה להתקדם, מצליחה להשתדרג, מצליחה ליצור.

כדי להיות בתוך מסגרת סגורה ובכל זאת להצליח ליצור, יש צורך במקוריות עזה.

כך שלדעתי, דווקא מי שמוגבלת היא זו שמצליחה לפרוץ קדימה.

קחו למשל אותי, כסופרת. דווקא הקושי והמגבלה, יוצרים פריצה ומוצרים מקוריים ובלעדיים. אנשים רבים מהמגזר הכללי קוראים את ספרי ואת ספרי עמיתי, הסופרים החרדיים. כי ספרים אלו שונים מהספרים הנכתבים בציבור הכללי, וזאת דווקא מתוך יצירתיות יתר, שחובה עליה להישאר באיזו מסגרת.

המסגרת סוגרת את האדם, כך שלא יזלוג החוצה. שימצא את מקומו, שיגיע לייעודו. אם הכול פרוץ, הבלבול שורה.

אם אין מסגרת, אין צורך ביותר מדי יצירתיות. הכול פרוץ, הכול אפשרי. אז לא צריך להפעיל את הראש...

לגדל ילד בתרבות העדר, זה נשמע כבד ולא הגיוני. איפה הייחוד שלו? איפה ה"אני"?

אבל לגדל ילד אחד מעדר שלם של ילדים, זה למצוא את הייחודיות שלו, על אף שכולם דומים. כשמחפשים היטב לעומק, מוצאים את התשובה, מה מתאים לילד הזה ולאיזה כיוון לכוונו.

נכון, מרחוק הילד נראה סגור מכל הצדדים ומסוגר כמו בכלוב. אבל דווקא כשנראה שאי אפשר לצאת, חופרים לעומק, ומוצאים שם את המטמון האמיתי, המטמון שנמצא בלב הילד ובנשמתו. המטמון המיועד לו, ורק לו.