לצאת בידיים ריקות זה כואב, אבל זה כואב שבעתיים כשאותן הידיים עוצרות את ההיריון

כששוחחתי עם ליאת, התרשמתי מאישה בעלת כוחות נפש מיוחדים. בשלווה ובנחת היא מגוללת סיפור מפעים על חוויה לא פשוטה ועל התעלות רוחנית. כדי לחזק נשים במצבים דומים, היא מגוללת כאן לראשונה את סיפורה.

הסיפור שלי הוא לא כמו כל הסיפורים.

נמסר לנו שהעובר סובל ממומים לא קלים והמליצו על הפלה, אבל זה לא שינה לי כלום. הייתי נחרצת: אני לא הורגת את התינוק שלי במו ידי. גם ככה חוויית הלידה של תינוק מת היא לא נעימה, אז למה להפוך אותה לגרועה יותר, בידיעה שאני מקדימה את המאוחר, ומפסיקה לו את החיים בעצמי? מי יכול לחיות חיים נורמליים אחרי פעולה כזו של הפסקת חיים יזומה?

כבר מהשבועות הראשונים של ההיריון הרגשתי שמשהו לא תקין. נפנפתי את המחשבות הטורדניות בטענה ש"יהיה בסדר". לא ביצעתי בדיקות מסוימות, בין השאר, כי בשיא תקופת הקורונה חששתי לצאת למקומות ולהתקרב לאנשים.

בחודש חמישי הלכתי לבדיקה, ושם הסבירו לי שלעובר יש מומים לא קלים. הומלץ על הפלה. ההסברים האלו לא היו ניתנים לשמיעה.

למה הפלה? כדי "לחסוך" לעצמנו את כל הייסורים. לשיטתם של אנשי הצוות הרפואי, עדיף להפסיק את חיי העובר, חס וחלילה, מאשר לחכות ללידה, ולהוביל את התינוק לטיפול נמרץ, לסדרת ניתוחים קשים ועוד כהנה וכהנה.

רעשי רקע הבהילו אותי ואף בלבלו אותי

השמיים נפלו עלי. חזרתי הביתה, ולא תפקדתי. בבית חיכתה לי ילדה קטנה בת שנה. עדכנתי את המנהלת שלי בעבודה על מצב ההיריון. באותה התקופה עבדתי מהבית, אך לא הצלחתי לעבוד הרבה. בסוף החודש, כשהמנהלת ראתה את דו"ח הנוכחות שלי, היא הבינה את מצבי הנפשי.

אני מחוברת מאוד להידברות. כך הכרתי את מחלקת אמ"א. הרגשתי שאני חייבת לברר מהי ההלכה. בסביבתי היו כמה רעשי רקע שבלבלו אותי. נאמר לי שחייבים להפסיק את חיי העובר, אבל משהו במצפן הפנימי שלי שידר לי שזה לא הגיוני. אני חייבת לשמוע רב גדול עם כתפיים רחבות. וכך היה.

במקביל, קלינה, מנהלת מחלקת אמ"א, הפנתה אותי לאמא שקיבלה עזרה דרך המחלקה. אותה אמא עברה מקרה דומה. היום הילד שלה אחרי ניתוחים, והוא חי וקיים, בועט ושמח. אף על פי שהוא במעקב של בדיקות וטיפולים, הוא ילד שמח שאימו קשורה אליו בקשר מיוחד. הוא ילד רגיל, ושובב יותר מכולם. מי שממליץ על הפלה צריך לראות את הילד הזה ואת הסביבה התומכת ששמחה בו.

(צילום: shutterstock)

כל ערב אמרנו תודה

חברה קרובה שלי חשבה שאני נתלית בתקוות שווא, וניסתה להפיג את ענן האשליה. בעבר, היא איבדה ילד עם מום כשהיה בן 8 חודשים. היה לה קשה מאוד, זה החזיר אותה שנים אחורה, והיא לא רצתה שאחווה את זה בעצמי, ולכן היא ממש ניסתה להשפיע עליי לעשות הפלה. זה היה לא פשוט. אני מבינה את הכאב שלה, אבל בסופו של דבר – זה לא הוסיף לנו.

אז חשבו שאנחנו חיים באשליות, בסדר. יש חבל דק בין אמונה לאשליה, ואנחנו עבדנו המון על האמונה. כשנפלה רוחי, קלינה עודדה אותי. בנוסף, הופניתי בזכות מחלקת אמ"א לרופאים, ועשינו את כל ההשתדלות. בעלי ואני פשפשנו במעשינו, עשינו תשובה, וכל ערב אמרנו תודה. זה חיזק אותי. הייתי אדם שמח, וכך גם בעלי. זו הישועה הכי גדולה שיש – להגיע למעלת התודה.

אבל החיים הם לא שחור לבן. אנשים ראו אותי בהיריון, שאלו מה שלומי, בירכו "מזל טוב", ואני עונה שברוך ה', הכל בסדר. לא יכולתי לספר את הסיפור לחברות אחרות ולמכרות, כי זה היה כרוך במאמצים נפשיים.

הייתי ממוקדת מאוד, מחייכת, ולא פיתחתי שיחה בנושא. לא בזבזנו אנרגיה על "מה יגידו". מתברר שה' עשה איתנו חסד נוסף: בתקופת הקורונה אנשים הסתגרו בבתיהם, ולא ראו זה את זה, אז לא היו לנו הרבה התמודדויות בנושא.

הרגשתי כמו חיה בג'ונגל שנמצאת בדריכות: בכל רגע היא עלולה להיות מותקפת

כן, תמיד אמרתי שיהיה בסדר. לא יודעת איך יהיה בסדר. אני יודעת שבורא עולם לא יעזוב אותי. לא משנה מה התוצאה - העיקר שאני לא אפגע ולא אטעה. השארתי את הכל בידי בורא עולם. אם צריך להפסיק חיים, אז למה אני? איך אומרים במחלקת אמ"א – "את לא מלאך המוות, ואת לא רחמנית יותר מה' יתברך". תשאירו לה' את העבודה ואת כל הרחמים. זו עוצמת האדם - לא להתבלבל ולברוח להחלטה גורלית מוטעית.

אם היינו מבינים מה זו הפסקת חיים, היינו זועקים כמו שמזעיקים הצלה למי שעומד למות או להתאבד, נחרדים, ועושים כל מה שאפשר.

התפללתי הרבה, והייתי יציבה, עם רגליים על הקרקע. פשוט הרגשתי שה' נוכח איתי, וזו ההרגשה הכי חזקה והכי טובה.

היו לי מדי פעם רגעי שבירה מסוג: קשה לי, עצוב לי, ואפילו ביקשתי מבורא עולם שירחם על בעלי. הדבר היחידי שלא שאלתי היה: "אבל למה אני?", ועוד אמירות כאלה.

המתח היה עצום. גם כשהייתי שמחה מרגעי תפילה מחזקים, מקריאה של הספר "חובות הלבבות", עדיין, המתח לא עזב. הרגשתי כמו חיה בג'ונגל, שנמצאת בדריכות 100% שהולכים לתקוף אותה. אי אפשר להיפטר מזה: אני מרדימה את הילדה - ומתפללת, אני הולכת – ומתפללת. אני מרגישה את ה' איתי. זו עוצמה, וזה מחזק אותי בצורה אחרת.

ידעתי שקיים סיכוי כלשהו שאולי תחזיות הרופאים תתממשנה, אבל לא דמיינתי את זה בעיני רוחי. לא נתתי לעצמי לדמיין את זה. הייתה אפשרות של לידה עם טיפולים וניתוחים, והייתה גם אפשרות להאמין אחרת. בכל פעם שהתחזיות של הרופאים עלו במחשבתי, אמרתי: "בורא עולם – אתה לא תיתן לי משהו שאני לא יכולה לעמוד בו". לא נכנסתי למחשבה של מה יהיה. זו הייתה מלחמה ממש. מלחמת עולם. הייתי בפול גז של לנצח במלחמה.

שוב ממליצים לי על הפלה "כדי שלא אסבול"

מבחן האמונה עלה מדרגה. נדבקתי בנגיף כלשהו שעלול להיות קטלני לעוברים. יש לו השפעות קוגניטיביות על המוח של העובר. הסתכלתי לשמיים ולא הבנתי: האם זו בדיחה? הייתי בטוחה שאני חיה באטמוספירה אחרת.

בבדיקה מול מומחית זיהומים שאלתי האם מטרת הבדיקות היא להגיד לי איך אפשר לעזור לעובר במידה והוא נדבק, או להגיד לי להוריד את ההיריון? היא עונה לי שבעיקר האפשרות השנייה.

אוקיי, תודה, שלום. כבר היינו בסרט הזה.

אני בטוחה שאני חיה בסרט. לא ניסיתי אפילו להבין את זה, כי לא הייתי מסוגלת להכיל את זה במוח. פה קצת נשברתי, אבל אמרתי: "החלטנו שאנחנו משאירים, אז מה זה משנה?".

(צילום: shutterstock)

למה להפסיק את ההיריון אם העובר ממילא גוסס?

חודש שביעי. אני מתאשפזת בבית חולים כי אני לא מרגישה תנועות עובר. רואים שיש ריבוי קיצוני של מי שפיר, בגלל אי ספיקה לבבית. חיינו במלכוד. אם יילדו את העובר בניתוח, ויכניסו אותו לניתוחי לב – ייתכן שהוא לא יעמוד בניתוח כי הוא פג, ולכן כדאי להשאיר אותו ברחם, שיגדל ויתחזק. אם היה מדובר בחודש תשיעי, אז מובן שלא הייתה כאן שאלה. אבל מצד שני – לעובר יש אי ספיקה של הלב. בכל יום אמרו לי לצום, כי ייתכן שאעבור ניתוח באותו היום.

מובן שהצוות הרפואי מעלה שוב ושוב את הרעיון שאני יכולה להפסיק את ההיריון בכל שלב, ואני חושבת: העובר גוסס! מה יש כאן להפסיק?

הרופאים נתנו לנו חצי שעה להחליט, כי העובר מתנדנד בין חיים למוות, וידיהם כבולות.

פה שוב קלינה נכנסה לתמונה. היא קישרה אותנו עם הנכד של הרב קנייבסקי, ששאל את הרב מה לעשות, והרב השיב: שב ואל תעשה – עדיף. עוד באותו היום השתחררנו מבית החולים. יש סיכוי שבכל יום שהעובר בפנים גדל ומתפתח, ואז נתמודד כשהוא יהיה מוכן לצאת.

יצאתי רגועה, כי אין שמחה כהתרת הספקות. מה צריך יותר?

היום אני מבינה שבורא עולם לא רצה התערבות של בשר ודם בשום שלב. זה היה בהתחלה, כשגילינו מאוחר את מצבו של , ואז כבר לא יכלו להתערב, והמשיך לאורך כל ההריון.

ערב ראש השנה, ואני יודעת שהעובר שלי לא חי

ידעתי שקיימת אפשרות ללידה שקטה. פניתי לקלינה בבקשת סיוע נפשי, כי פחדתי מהאפשרות הזו. הלכנו עם האמונה לכל אורך הדרך שמה שיקרה זה מאיתו יתברך, ובחרתי לעשות הכנה לאפשרות סבירה שיכולה לקרות.

קלינה קישרה אותי עם אישה מקסימה. אותה אישה חיזקה אותי וליוותה אותי במסירות. הרבה שליחים לה'.

בנוסף, ביקשתי מקלינה סיוע רגשי עבור אמא שלי, כי בכל פעם שמישהו היה פסימי, הייתי צריכה להרים את עצמי מחדש. היה לי קשה להכיל את זה. לא רציתי תחזיות פסימיות.

ערב ראש השנה, ואני יודעת שהעובר שלי לא חי. לא אמרתי כלום. אפילו לא לבעלי. פשוט הרגשתי.

הגענו לבית החולים. סיפרתי לצוות הרפואי את כל ההיסטוריה שלנו, ואמרתי שיש לעובר מום לבבי. יכול להיות שהדופק פסק, ואשמח שיבדקו כדי שאדע איזו לידה מצפה לנו. אכן, בדקו. לא היה דופק. הצוות ליווה אותנו ברגישות ובכבוד. הלידה היתה קלה ומהירה, והרגשתי תחושת הקלה, פיזית וגם נפשית.

התינוק עבר ברית וקראו לו בשם "אדם"

בעלי ציפה לנס עד הרגע האחרון. ברגע שהתינוק נולד, הוא הבין שהוא לא בוכה כי הוא כבר לא בין החיים.  

אושפזתי במחלקת נשים ולא במחלקת יולדות, כמקובל בלידה שקטה. התינוק עבר ברית ונתנו לו שם: "אדם". הוא נקבר בקבר אחים ללא ציון מצבה מיוחדת לנפטר. הורים שבוחרים לעשות מצבה ולדעת את מיקום הקבר יכולים לעשות זאת. אין עניין כזה בהלכה, אבל קיימת רגישות לזוג שמעוניין להשתתף בקבורה. בחרנו שלא לראות אותו, כי שנינו אנשים רגישים, אבל מבחינתנו, אנחנו יודעים שנהגו בו בכבוד, ושהוא סיים את התיקון שלו. זה מה שחשוב.

לאחר מכן, תחושת ההקלה הפכה לריקנות. זה סוג אחר של עבודה: לקבל באהבה את המציאות. ההרגשה הייתה שעשיתי את הדבר הנכון, והידיעה שעשיתי נחת רוח לקדוש ברוך הוא – זוהי תחושה חזקה שאין לה אח ורע. זו גם עבודה כל הזמן - ליפול, לקום, ולהילחם לראות את הטוב. הכוחות האלה הם מתנה לחיים. למדתי שהבחירה בטוב היא מתנה.

לא ניתן להסביר כמה התחושה היא מרוממת, למרות הכאב: הידיעה שהוא סיים את תפקידו בעולם מבלי שאמא שלו פגעה בו רגע אחד קודם לכן. זו עוצמה אדירה לדעת שעשינו הכל על מנת לא לפגע ולא לטעות למרות כל הרעשים מסביב.

אני מודה למחלקת אמ"א על כל התמיכה שקיבלנו

המסר שלי לנשים הוא לא לחשב חשבונות. בורא עולם אף פעם לא עוזב אותך. הוא יהיה איתך בהכל, ואת תרגישי את זה. כשאדם מחליט ללכת עם בורא עולם בדרכו, ה' יהיה איתו מאה אחוז.

היום, שנה וחודשיים לאחר הלידה השקטה, אני בסדר. ב-7 החודשים הראשונים היו לי נפילות, והצטרכתי לאסוף את עצמי בכל פעם מחדש. זו עבודה, אבל אחר כך כבר יש משהו שמתרפא מעצמו.

אני רוצה להודות למחלקת אמ"א על כל מעטפת התמיכה שקיבלנו. בראש ובראשונה היה לי למי לפנות. קישרו אותי עם אמא שהרימה אותי כי הייתי מרוסקת – זה המון. הופניתי גם לרופאים, ובנוסף קלינה קישרה אותי לרב קנייבסקי לקבל ברכה, ולאחר מכן גם עצה, כשהגענו לצומת דרכים. כשקלינה הייתה מתקשרת לשאול לשלומי, הרגשתי שאכפת לה, וגם ביקשתי ממנה שתדבר עם אמא שלי.

לפני הלידה השקטה הסיוע היה גם רגשי. קלינה קישרה אותי למישהי שדיברה וחיזקה אותי. אלו דברים גדולים מאוד. הקשר עם קלינה העניק לי בהירות, חדות ונקיות עצומה, ברוך ה'.

בנוסף, אחרי הלידה לא הצלחנו לעבוד הרבה, וקיבלנו גם סיוע כלכלי ממחלקת אמ"א.

לסיכום אומר שהרגשתי את ה' כמו שלא הרגשתי אותו אף פעם. זה בפני עצמו שמחה. מה צריך יותר מזה? ידעתי שאני בידיים הטובות ביותר. למה שאכנס לדבר שלא קשור אלי? אני לא עושה חשבונות. אמרתי: "בורא עולם, תעשה את מה שאתה יודע לעשות הכי טוב". כל הקבלות שאנשים לקחו על עצמם: צניעות, 40 יום הפרשת חלה, וילדים שהיו מתפללים – אין לי ספק שזה קיצר לעובר את הייסורים. זה כנראה צדיק שהיה צריך עוד תיקון קטן. הוא הגיע ישר למקום הטוב ביותר. לא התערבנו. לא פגענו בנשמתו. לא קיצרנו לו את החיים, ולא הארכנו לו את התיקון שיתגלגל עוד. אני מרגישה שהיינו צריכים לעבור תהליך, ושהנשמה שלו הגיעה למקום טוב.

שוקלת הפלה? מכיר/ה מישהי שנמצאת על פרשת דרכים? אמא יקרה, אנחנו כאן, במחלקת אמ"א של הידברות, כדי לעזור לך.

העניקי לילדך הזדמנות נוספת, אל תתני לו לסיים את חייו. לפניות אל מחלקת אמ"א – סיוע, ייעוץ והכוונה חינם לנשים למניעת הפסקות הריון והפלה: 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il