סיון רהב מאיר: צעקה חריפה מלפני 80 שנה. זה מה שהטריד אותו

במדור המכתבים למערכת של עיתון "יתד נאמן" התפרסם השבוע מכתב יוצא דופן, אישי מאוד אבל בעל ערך לאומי והיסטורי. וכך כתבה הקוראת, הגברת קלופפר:"אני מנסה להשלים חוב של אחי, דב, שנפטר בגיל 88, לפני שלוש שנים. במה מדובר? אחי דב הגיע ארצה ברכבת ההצלה של קסטנר. הוא סיפר לי שבבודפשט, כשהרכבת עמדה בתחנה והגרמנים הודיעו שבשעה מסוימת היא תצא, נשלח הוא, בגיל 13 וחצי, יחד עם בת של משפחת ריינר, שהכינוי שלה בהונגרית היה 'רופי', עם דליים, כדי למלא מים מברז כלשהו בתחנה.

"הם חיפשו ברז וכשמצאו, והדליים המלאים בידיהם, פנו לשוב לרכבת. והנה שמו לב, כי התבלבלו ושכחו מאיזה כיוון הגיעו ולאן עליהם לפנות. אחי נעצר והביט סביב, מנסה להיזכר, ובתוך כך החלה רופי לבכות בקולי קולות. סיפר אחי: גערתי בה שתפסיק לבכות, כי הבכי הפריע לי לחשוב ולזהות לאן נפנה, אך היא המשיכה לבכות ביתר שאת. לא הייתה לי ברירה והרמתי את קולי בכעס: 'שתקי, את מפריעה לי לחשוב!'. ואז השתתקה מפחד ממני. המשכתי להביט סביב, מנסה להיזכר, אך לא עלה בידי. בלית ברירה החלטתי לפנות אל חייל הונגרי (התחנה הייתה מלאה בהם, והם היו לעיתים גרועים כמו הנאצים עצמם). שאלתי אותו איפה עומדת רכבת 'קסטנר' (הכל ידוע במה מדובר). הוא לקח אותנו אל הרכבת ושנינו עלינו עם הדליים המלאים, לשמחת ההורים, כשרופי עדיין מייבבת.

"מדי זמן מה, במשך השנים מאז, אני נזכר שהמסכנה בוכה ואני צועק עליה באין ברירה, שתשתוק ותיתן לי לחשוב מה לעשות. הייתי רוצה לבקש ממנה סליחה על שצעקתי".

שלמה רענן קרא את המכתב, והרים טלפון לכותבת. כן, הוא מכיר היטב את הסיפור. הילדה המתוארת היא הדודה שלו, רחל (רופי) ריינר, שלימים הפכה לרחל שיש. גם היא כבר נפטרה. אין טעם להמשיך לחפש אותה, הוא אמר, אם הייתה כאן היא הייתה סולחת לו מזמן בחיוך ענק, והשיחה הזו בין שניהם, כבר התקיימה בעולם הבא.

זה פרט פעוט, כמעט זניח, בתוך מוראות אותם הימים, אבל הוא מלמד המון. מסביב לשני הילדים היהודים האלה, שרצו עם דליים מלאי מים, התחוללה הזוועה האיומה בתולדות האנושות. ההשמדה האכזרית של יהודי הונגריה הייתה אז בעיצומה, וכחצי מיליון מהם נשלחו למחנות באותם ימים ולא חזרו. אבל מה שהטריד את דב ולא נתן לו מנוח, זו צעקה חריפה שהוא צעק לפני 80 שנה, בתחנת הרכבת בבודפשט.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".