העולם עצר את נשימתו: 33 בני אדם חוזרים מכמעט מוות - לחיים

לפני למעלה מ-10 שנים היתה מפולת במכרה מתכות במדינת צ'ילה. ועשרות עובדים נלכדו חיים במשך יותר מחודשיים תחת שכבות אדירות של סלעים. כל העולם עקב בחרדה אחרי פעולות החילוץ. ולא כמו הסוף של מיאמי, במקרה הזה היתה הצלחה כבירה. הצליחו בדרך לא דרך לקדוח חור במעבה האדמה, ולהזרים להם משם אויר נקי, מזון ואפילו קלפים לתעסוקה. במשך תקופה ממושכת קדחו באדמה בזהירות הנדסאית, ובנו פיר בקוטר של בן אדם. עד שהבשילו כל התנאים והחדירו לשם כמו מעלית שקראו לה "קפסולה", והתחילו להעלות את הלכודים אחד אחרי השני מהבור הלכוד.

ההתרגשות היתה עצומה. ראש ממשלת צי'לה עמד וחיבק כל אחד מהניצולים. דמעות נשפכו שם כמים. כל העולם עצר את נשימתו. איזה התרגשות: 33 בני אדם חוזרים כעת להתהלך בארצות החיים לאחר 69 יום שהם היו לכודים... מי האמין. מי מילל. מי פילל.

כך העלו אחד אחרי השני. כל אחד הועלה בנפרד לעיני המצלמות של כל העולם. עד שהגיע תורו של דייגו. דייגו היה אחד מהכורים האחראים והנחשבים שם במכרה, ולמרבה התדהמה - הוא לא הסכים לעלות...!

"אני מוותר על ההצעה", הוא טען בתוקף. "טוב לי כאן. אני לא רוצה לצאת מפה. לא רוצה לחזור לעולם. תבינו: מה מחכה לי שם למעלה? מחכה לי אשה שאני רב איתה כבר 20 שנה. מחכים לי חצי כפר שאני חייב להם כסף. והכי הכי... סתם ככה משעמם לי בחיים. ואילו כאן? כאן יחסית טוב לי. יש לי אוכל, יש לי שקט, לכאן אשתי לא יכולה להגיע ולטרטר אותי. לכן אני לא מעוניין לעלות למעלה. אני מוותר על התענוג. אותי - תשאירו פה".

לא ברור מה עלה בגורלו של דייגו. ככל הנראה הוא בסוף עלה. אבל מה שכן, הבה נבין שדווקא דייגו הזה הפיקח והנבון מכל החברים שלו. כי החברים שלו אמנם שמחו לחזור לחיים. בשבוע שבועיים הראשונים כל העולם סיקר אותם. העיתונות ראיינה אותם. אבל חלפו חודש, חודשיים, או חצי שנה, ו-זהו. תכל'ס המכרה נסגר. והבן אדם נשאר בלי עבודה ובלי סיפוק בחיים. ולאחר תקופה רוב העובדים במכרה שקעו בדכאון קלאסי. תחושה קשה מאוד של אדם שאין לו מה לעשות עם עצמו.

רק אצלם זה היה מאוד בולט. כי כל מי שראה אותם ברחוב. הצביע עליהם: אתה רואה? זה אחד מהכורים שכ"כ חרדנו לגורלם, וכ"כ שמחנו בשבילם שהם חזרו לחיים, ואז אתה מסתכל עליו. ומה אתה רואה? כלום! חושך בעיניים.

נו. אז על מה שמחתם כ"כ שחזרתם לעולם? לשמחה מה זו עושה. לאן כל כך רציתם לחזור... לפרצוף הדכאוני הזה? לזה כל כך רציתם לחזור?!

רבי עזריאל טאובר זצ"ל תמיד היה מתמקד בנקודה הזו.

העולם שלנו מומחה בלהוציא לכודים ממכרה. כל אחד והמילכוד שלו. כל אחד והמכרה שלו שהוא נתקע בו ולא מצליח להשתחרר. בשביל זה יש כל מיני טיפולים רגשיים ושחרורי חסמים. מי שהתמכר למשהו - יש כל מיני שיטות איך לצאת מהתמכרות, איך לצאת מהבעיה. בכל מה ששייך ליציאה מבעיות, על זה נאמר: חכמה בגויים תאמין.

אל תדאג. באיזה מכרה שתתקע - יכול להיות שיהיה איזה מטפל שיצליח לנבור במעמקי הנפש, יקדח פיר, יכניס לשם קפסולה ויוציא אותך. ישחרר אותך. אתה תהיה בחוץ.

אבל הלאה. מה הלאה?!

דייגו שלנו שואל את השאלה הנכונה. בסדר. הוצאתם אותי. העליתם אותי. החזרתם אותי לעולם. נו. ו...? מה הלאה? מה עכשיו אני עושה עם עצמי?!

דייגו היה יותר חכם מהמיליארדר הכי גדול בעולם. נו. עשית כסף. יש לך מיליונים. מיליארדים. אתה עכשיו יכול לקחת מטוס פרטי ולטוס כל הזמן, ולהסתכל על כולם מלמעלה. נו ו...? מה הלאה...? לאן פניך מועדות?

על השאלה הזו אין תשובה בגויים. אין לעולם הזה מה להציע בשאלה המהותית הזו!

ושוב: להוציא אותך מהבעיות - אפשר. להוציא אותך ממעגל העוני - אפשר. לעשות אותך עשיר גדול - אפשר. ומה הלאה? לאן עכשיו? כאן העולם נעצר. שותק ללא תשובה.

ואיפה שהעולם נעצר - כאן התורה שלנו מופיעה. וחיי עולם נטע בתוכנו! תורת חיים.

קדושת החיים

כאן במשפטים האלו מגולם בקצרה עניינו של יעקב אבינו.

עבודתו של יעקב אבינו זה להוריד לעולם את המושג שנקרא: "קדושת החיים".

ההכרה הבהירה שאנחנו לא סתם. שום דבר כאן בעולם זה לא סתם. חיי עולם נטע בתוכנו. אנחנו מתעסקים כל הזמן עם נטיעות... אנחנו פה נוטעים, בונים, מייצרים. ואת האילנות והפירות אנחנו נפגוש שם למעלה.

אצל אברהם ויצחק אנחנו פוגשים עבודות נשגבות. אם זה אברהם אבינו - זה חסד. זיכוי הרבים. לקדש שמו יתברך בעולם. אם זה יצחק אבינו - יצחק זה עמוד העבודה. פחד יצחק. עבודת ה'. אבל כשמגיעים ליעקב אבינו?

פה העסק נראה יבש. יעקב אבינו מגדל משפחה. יוצא לעבוד בשדה. מתמודד מול לבן. מתעסק עם עקודים נקודים וברודים. לא משהו מיוחד... אין פה איזה עבודה מרגשת. אני מתאר לעצמי שאם הייתי במקרה ליד יעקב אבינו והייתי רואה אותו... הייתי ממשיך הלאה. כי מה הייתי רואה?

או שהוא מלביש את בנימין היתום, או שהוא עכשיו חולב את הפרות, או לחילופין עסוק בלחשבן איזה סיבוב לבן הפעם רוצה לעשות עליו.

ודווקא יעקב אבינו, שכל כך מוכר לנו משטף החיים, דווקא הוא בחיר האבות! דווקא הוא דמותו חקוקה במרכבה! ובפרקי היכלות כתוב שבשעה שעם ישראל אומרים קדושה, באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקו ומנשקו ומזכיר גלותם.

אז מה? מה יעקב אבינו מלמד אותנו? איזה עבודת ה' הוא מנחיל לנו?

את קדושת החיים! את מה שאין לדייגו שלנו.

דייגו היה לכוד במכרה, והבין שלא מחכה שום דבר למעלה. כי... מה יש למעלה? חיים? מה זה חיים? תסביר לי מה אומר לך המילה חיים? ש... שמה? שאוכלים ואז מתרוקנים, ואז צריך לנקות את השולחן ושוב לאכול, ואז לכבס ושוב פעם ללבוש וללכלך כדי לכבס שוב. ואז נולדים ילדים ואתה צריך להוציא עליהם את הנשמה בשביל. בשביל מה? בשביל שיהיה פה עוד אחד שיטחן אוכל, וילכלך וינקה וישטוף ויכבס, ואז אין כסף, וצריך לעבוד קשה בשביל להביא כסף, כדי שיהיה עוד מה לאכול, כדי שיהיה כח להמשיך לעבוד קשה, בשביל לגדל עוד ילדים שכולם ביחד בסופו של דבר מגיעים לקבר... ועד אז הם כל הזמן מסתובבים סביב הזנב של עצמם.

דייגו מוותר על מעגל החיים המשעמם הזה, בפרט אם הוא כרוך בסבל וחוסר שלום בית.

אז הנה, זה בדיוק מה שיעקב אבינו מגלה לנו!

החיים של יהודי זה ערך קדוש. אין שום דבר סתם בחיים. כל מעשה טכני ושוחק שאנחנו עושים בחיים יש לו תפקיד. יש פה אילנא רברבא שה' רוצה אותו שם למעלה. והמקום לנטוע אותו זה כאן ורק כאן. אבא שבשמים שלח אותנו לכאן בשביל שנקשט לו את הגן באילנות מרהיבים. ורק כאן אפשר לנטוע את האילנות האלו. ובשביל לנטוע אילנות צריך לפזר כל מיני זרעונים קטנים שאתה לא רואה עליהם כלום. הם לא נראים מרשימים בכלל. אבל אנחנו מבינים שזה נטיעה. זה נטיעה של אילן גדול.

כל הדחת כלים – נצח נצחים

זו קדושת החיים! לדעת שכל הדחת כלים, כל מכונת כביסה בפעם השלישית ביום הזה, או הקימה באמצע הלילה בפעם הרביעית לילד, או העליה עם עגלת תינוק ששים מדרגות ממפלס למפלס.

המעשים השגרתיים האלו - הם נטיעות. הם זרעונים קטנים שעל פניו אתה לא מבין מה יש בהם. אבל "חיי עולם נטע בתוכנו". כל מעשה כזה הוא פועל שם למעלה, ואנחנו מאבזרים לאבא שבשמים את הגן עדן שלו.

רק מה? פעם. לפני חטא אדם הראשון. אז ה' הניח את האדם בגן עדן עצמו לעבדה ולשמרה. אז. כשאדם הראשון עשה מעשה הכי קטן. הוא מיד ראה מה זה פועל. מה זה עושה. אבל מאז החטא.. האדם גורש מגן עדן. ומכאן ואילך אנחנו אמנם ממשיכים לעבוד בגן עדן... אנחנו ממשיכים להיות הגננים של גן עדן. אנחנו ממשיכים לנטוע שם אילנות מלבלבים )שכל אילן כזה שווה ערך לעץ הדעת שכל מה שיש בעולם שלנו מגיע מהעץ הזה) רק אין לנו את העיניים לראות. כי אנחנו לא שם. אבל אז מה ואנחנו לא שם. העיקר שאבא שבשמים שם. ואם אני נוטע כאן - גדל שם!

ואם לאבא שבשמים יש גינה מלבלבת בזכותי - אין אושר יותר גדול מזה.

ומה אתה חושב? אני בסה"כ בונה את החופת חתנים שאני ואבא שבשמים נתייחד שם בעולם הבא. אנחנו בונים פה משהו.

את זה אי אפשר להגיד לדייגו. כי דייגו הוא לא בן ברית. אין לו שבת קודש. אין לו שייכות ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. המעשים שלו באמת לא משפיעים שם למעלה וממילא הוא באמת צודק ששום דבר לא מחכה לו שם למעלה בארצות החיים.

אבל אני ואתה, היהודים? לנו כן מחכה שם למעלה. חלקם בחיים.

אנחנו לא עובדים על ריק. אנחנו כל הזמן עושים בנטיעות. כל יום נוסף שאנחנו עמלים בחיי הנישואין, בלהבין אחד את השני ולהגיע לאהבה אחווה ושלום ורעות - זה לא נגמר כאן. יש פה נטיעה של אשר ברא ששון ושמחה, יש פה הכשרה לקראת שוש תשיש ותגל העקרה. כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. אנחנו בונים בית של השראת השכינה לנצח.

אנחנו חותרים ליום שאחרי. בנינו לקב"ה בית. נטענו לו נטיעות יקרות. עבדנו בכוחות משותפים להכשיר את החדר יחוד שלנו עם ה' בעולם שכולו טוב. זכינו להעמיד לו נשמות יקרות שגם הם ימשיכו לפרוח בחצרות ה' ולנטוע חיי עולם. וליום שאחרי הזה. לשם אנחנו חותרים. ואנחנו כל הזמן חותרים לשם. ואם הצלחנו היום הזה לנטוע את הנטיעות שה' הזמין לפנינו ביום הזה. אנחנו מאושרים. לנו יש סיבה טובה לצאת מהמכרה. מחכים לנו נטיעות שחיי עולם נטע בתוכנו. כל יום של יהודי זה אין סוף.

אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו.