הרבנית ימימה מזרחי: "זה השיעור הכי חשוב"

היא מאוד מורכבת, פרשת 'ויצא'. מערכות יחסים, ילדים, זוגיות, בניית בית... והמלחמה הזו של האימהות שלנו והקשיים שהן עוברות!

והפרשה פשוט באה לומר לכל הנשים של עם ישראל: כשחס ושלום המצב נורא, נורא, נורא – איך אומר יעקב בתחילת הפרשה שבה הוא יוצא להקים בית בישראל: "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!"

וכשהגעת למקום נורא, יעקב מבין: "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם".^[1] ה'אין' הזה שאת מרגישה עכשיו, 'אֵין זֶה' - 'וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם'. עכשיו, עכשיו, במשבר הגדול הזה – יאללה, לֵידָה! קדימה!

היום נתייחס לאחד הנושאים היותר קשים: וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.^[2] אישה חלילה שְׂנוּאָה, אין תחושה איומה מזה. ולכן חז"ל מתחבטים ומתלבטים מה לעשות באמירה הזאת.

אז פירוש אחד של חז"ל: שְׂנוּאָה לֵאָה – ששנואים מעשי עשיו בפניה,^[3] לכן היא לא רוצה בו. אך הפירוש הזה רחוק מהפשט. 

פירוש נוסף, מה'בן איש חי': חלילה, יעקב לא שונא את לאה. אבל כשרחל עומדת לידה, אז בשיעור האהבה שהוא אוהב את רחל זה כאילו הוא שונא את לאה. רק כאילו. כי מה פתאום שיעקב, האבא הקדוש, ישנא את אשתו.

למה חז"ל מגוננים על יעקב? כיצד הם מתעלמים מלאה עצמה, שמעידה: "שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי"?^[4]

וחז"ל מסבירים כל כך יפה, שבשום מקום לא כתוב 'וישנא יעקב את לאה'. זה לא כתוב. הנוסח הוא 'שְׂנוּאָה לֵאָה'. לאה, מגלים לנו חז"ל, הייתה מרוּכלת בכל הרשתות. מדברים עליה בכל מקום. "תראו, הנה זו שעשתה את המעשה הנורא וגנבה לאחותה את הבעל", כך כתוב במדרש. היו הכל סונטין בה, מגנים אותה. מְפַרשֶׂי ימים היו סונטין בה (מלחים בים). מהלכי דרכים היו סונטין בה. גם הגיתיות מאחורי הקורים,^[5] מכון הכושר המקראי של הנשים, היו הולכות על ההליכון ומרכלות על לאה.

ואז. מה קורה - וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה, שהייתה מרת נפש ושנאה את עצמה.^[6]

וואו.

כשמישהי או משהו מגוּנה בכל מקום, בכל הרשתות, האישה עצמה כבר שונאת את עצמה ומאמינה למה שאומרים עליה בכל העולם. שְׂנוּאָה לֵאָה - בעיני עצמה.

המדרש קורא לזה קוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַׁ-דַּי, קולם של הרבים הוא כמו קולו של אלוקים. כשהמון אנשים אומרים משהו, אז אנשים חושבים שזה באמת הקב"ה מהשמיים אומר שאת לא בסדר.

בלוח השנה הלועזי אנחנו בתאריך 10 בנובמבר, היום שלמחרת ליל הבדולח. ביום הזה יהודים רבים כל כך בגרמניה, ה' ירחם, שלחו יד בנפשם – למה? כי הם האמינו לאנטישמיות. הם האמינו שהם אכן רעים, והם שנאו את עצמם. הרב זקס כותב שלאנטישמיות יש השפעה משנית: היא מסוגלת להיכנס לנפשם של השְׂנוּאים. היהודים בליל הבדולח החלו לראות עצמם באור שונה. בעבר הם שאבו גאווה מהשוני שלהם, אבל עתה, גורם להם השוני מבוכה. יהודים החלו לראות את עצמם כפי שנראו בעיניהם של הלא-יהודים. וכאן נולדה הזהות היהודית המסוכסכת, המתבוללת, של העת החדשה. ^[7] נכון שהאוטו-אנטישמיות כבר הייתה קיימת בגרמניה, אבל היא נחשבה מחלה עתיקה במציאות שכולם חשבו שזה נגמר, כשיהודים מרצים באוניברסיטאות, מתגייסים לצבא הגרמני ונראים כמו כולם.

יש כאן אמירה כל כך חזקה ורלבנטית. מפני שבעידן הרשתות, הדת (הדוסיוּת) שנואה. אין הרבה לייקים למוסד המשפחה. כל כך הרבה ערכים שנואים וכמה צריך זהירות שלא להידבק מקוֹל ההָמוֹן ולשנוא את עצמנו ("באמת, למה להתחתן? בשביל מה הרבה ילדים? למה לגדל אותם ככה? ועוד ללא חד פעמי..." פתאום אנחנו שונאים את הכל).

כמה כוח הלֵאוֹת צריכות כדי להמשיך ולהאמין באהבה, וכמה כוח צריכים היעקוֹבים כדי להסיר עוקב מכל המקומות שמראים בהם שהכל כל כך יפה והנשׁים כל כך מושלמות, אז לידן בטח שהאישה הזאת שלו תרגיש שנואה ולא אהובה.

וה-שאלה: אז מאיפה היה ללאה הכוח והאומץ האדיר להמשיך ולאהוב על אף הכל את עצמה?

ובעל הטורים הגאון מחדש: 'וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה' – סופי תיבות: אֶהְיֶה.^[8] לאה אומרת לעצמה "לא משנה מה אומרים עלי, איך מפרשים את חיי הזוגיות שלי, את חינוך הילדים שלי, את הדוסיוּת שלי – אני אֶהְיֶה. אני לא אאמין לכל מי שאומר עליי דברים כאלה. אני לא אשנא אותי. אני אהיה רעיה ואֵם מופלאה בישראל".

לדעת לומר את זה לעצמך, להאמין בעצמך, גם כשהגלים סוערים - אני חושבת שזה שיעור כל כך, כל כך חשוב.

מקורות ומראי מקום

[1] בראשית כ"ח, יז.

[2] בראשית כ"ט, לא.

[3] מדרש תנחומא, 'ויצא', ד.

[4] בראשית כ"ט, לג.

[5] בראשית רבה, פרשת 'ויצא', פרשה עא.

[6] פירוש ה'יפה תואר' למדרש.

[7] הרב יונתן זקס, "רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו, מורשת הדת העתיקה בעולם". הוצאת מגיד.

[8] בעל הטורים, בראשית כ"ט, לא.