הרב ראובן אלבז: מי ישלם על הסעודה שהזמין ה"גביר"?

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (כ"ח, י'-י"א).

ה"אור החיים" הקדוש דורש פסוקים אלו בדרך רמז.

"ויצא יעקב" – זו הנשמה, היוצאת מהעולם העליון, וקרויה "יעקב" על שם היצר הרע הכרוך בעקביה.

"מבאר" – מבאר הנשמות, מהמקום בו נמצאות הנשמות תחת כסא הכבוד. זהו "באר מים חיים".

"שבע" – לאחר שנשבעה, כדברי הגמרא (נדה ל ע"ב), שקודם ביאת הנשמה לעולם, משביעים אותה: "תהי צדיק ואל תהי רשע".

"וילך חרנה" – מיד כאשר הנשמה באה לעולם, בא איתה גם ה"חרנה" – היצר הרע. "לפתח חטאת רבץ" (בראשית ד', ז') - היצר הרע נכנס אל האדם מיד עם צאתו מרחם אמו, ומנסה להכשילו בכל כוחו ומעמיד כנגדו ניסיונות קשים ביותר.

ערמומיותו של היצר

היצר הרע פועל בערמומיות רבה כדי להפיל את האדם ברשתו. ה"חפץ חיים" זצ"ל המשיל משל נפלא, המתאר את שיטת הפעולה המתוחכמת והנכלולית של היצר: היה פעם אדם, עני מרוד, שראה כיצד העשירים מתענגים בתענוגות העולם הזה וממלאים כרסם במעדני מלכים. השתוקק אף הוא להתענג ממנעמי העולם, אך כיצד יוכל לממש את חלומו, הן הדבר כרוך בממון רב ואין לו פרוטה לפורטה?

ואז עלה במוחו רעיון: התלבש במלבושים מהודרים, עד ששיווה לעצמו מראה מכובד, כאחד הגבירים הנכבדים. כשהוא לבוש בהידור, יצא לרחוב לפגוש באורח שנקלע לעיר, ברכו לשלום ופתח עימו בשיחת רעים כמכר ותיק. אחר כך הזמינו לאכול באחת המסעדות היוקרתיות בעיר, כמובן על חשבונו.

האורח הודה לו מקרב לב על טוב לבו ועל הכנסת האורחים הנדיבה, ונלווה אליו בשמחה אל המסעדה. ה"גביר" הזמין עבור שניהם סעודת מלכים. מלצרים התרוצצו והגישו להם את המאכלים על גבי מגשי זהב נוצצים. השניים שוחחו להנאתם, תוך שהם סועדים את לבם בסעודה כיד המלך במיני דגים ובשרים משובחים, יינות מובחרים ומשקאות יקרים.

כשהגיעה שעת הקינוח, קם ה"גביר" ממקומו ואמר לאורחו שהוא יוצא לרגע ותיכף ישוב. בינתיים הגיע המלצר ובידו מגש הקינוחים. האורח נטל לעצמו מן הקינוחים המשובחים, והותיר מהם למארח הנדיב שאמור לשוב בכל רגע... הוא המתין והמתין, אך לשווא. הגביר איננו ועקבותיו נעלמו.

עד שהגיע המלצר ובידו פירוט החשבון. האורח הציץ בדף וראה את הסכום המפולפל שנקוב בו, והתנצל בפני המלצר: "לא אני הזמנתי את הסעודה, אני אורחו של הגביר, עוד מעט הוא ישוב וישלם את כל הוצאות הסעודה"...

המלצר ניאות להמתין קמעה, עד שפקעה סבלנותו ואמר: "לא מעניין אותי מי הזמין את הסעודה; זה עניינכם, לא ענייני. אני דורש ממך את התשלום מיד!".

וה"גביר"? הוא כבר בדרך לקרבן הבא שלו...

אומר החפץ חיים: היצר הרע מפתה את האדם - תפטפט, תאכל, תשתה, תהנה ממנעמי החיים בלי חשבון, תבלה כאוות נפשך. אל תדאג, הכל על חשבוני! והאדם מתפתה - ואז מגיע זמן התשלום. היכן ה"גביר" הנדיב? נעלם ואיננו. האדם מקבל לידיו את החשבון לתשלום - והוא נדרש לפורעו!

והחכם - עיניו בראשו. האדם שמכיר בסכנה הטמונה בפיתויי היצר, אוזר את כל כוחו לעמוד בגבורה כנגד היצר ואינו נכנע לו.

תפילה, תורה והזכרת יום המיתה

מהי התרופה לנצח את היצר הרע?

"ויפגע במקום" – אין "פגיעה" אלא לשון תפילה (ברכות כו ע"ב). צריך לזעוק להשי"ת, שהוא מקומו של עולם, שיצילנו מהיצר הרע. לא די בתפילות הרגילות שהאדם מתפלל, עליו לזעוק מעומק לבו אל השי"ת, שיצילו ממנו. ואם אין בפיו די מילים להתפלל, יאמר פרקי תהילים, שבהם התפלל דוד המלך להשי"ת, שיוכל להתגבר על היצר הרע. הנה הפרק הראשון פותח במלים: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים". יחשוב האדם על המילים הללו, ויתפלל מעומק לבו שיוכל לעמוד מול עצת הרשעים. "ובמושב לצים לא ישב", לבל יושפע מהם. וכך יאמר את פרקי התהלים, עם מחשבה וכוונה, שיוכל לעמוד מול היצר הרע.

"וילן שם כי בא השמש" – צריך האדם להתנהג כך, עד שיעריב שמשו וילך מן העולם. אין רגע אחד פנוי מהיצר הרע, כפי שאמרו רבותינו (ירושלמי שבת פ"א ה"ג): "אל תאמן בעצמך עד יום מותך".

הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל, היה בערוב ימיו משגיח בישיבת "כפר חסידים", ואחד הבחורים בא לספר לו שהוא מוזמן לשמחה משפחתית. שאלו המשגיח האם תהיה מחיצה והפרדה בשמחה זו, והבחור השיב שרוב בני המשפחה אינם שומרי תורה ומצוות, ולכן לא תהיה מחיצה. "עם זאת", הוסיף הבחור, "אינני חושש שאכשל בראיות אסורות, ובוודאי אצליח להתגבר!".

המשגיח היה מזועזע: "הנה אני" - כך אמר - "כבר זקן וישיש, עיוור בעין אחת, ועם זאת אני מפחד מהיצר הרע, ואתה, בחור צעיר ובריא, רואה בשתי עיניך, אינך חושש ממנו?!".

"ויקח מאבני המקום" – אין "אבנים" אלא תורה, כפי שדרשו חז"ל על הפסוק (ישעיה נ"ד, י"ג): "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" – "אל תקרי בניך אלא בוניך" (ברכות סד ע"א). לומדי התורה הם בוני העולם, והתורה עצמה היא אבן הבניין של העולם. אם נשליך את ה"אבנים" הללו על ראשו של היצר הרע - נוכל להכניעו, שהרי אמרו חז"ל (קידושין ל ע"א): "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", עם ה"אבנים" הללו, יכולים אנו לרגום ולסקול את היצר הרע וכוחותיו, כפי שאמרו רבותינו (סוטה כא ע"א) כי התורה מצלת מיצר הרע, בין בזמן שעוסק בה ובין בזמן שאינו עוסק בה.

"וישם מראשותיו" – הכוונה לדברי רבי שמעון בן לקיש (ברכות ה ע"א): "אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע... אם לא נצחו, יקרא קריאת שמע שעל המטה שנאמר 'על משכבכם'". לכן נאמר "וישם מראשותיו", שלפני שהולך לישון יקרא קריאת שמע, כנגד היצר הרע.

"וישכב במקום ההוא" – הכוונה לסיום דברי רבי שמעון בן לקיש (שם), שאם לא ניצח את היצר הרע, יזכיר לו יום המיתה. וזו הכוונה "וישכב", היא השכיבה הידועה, האמורה פעמים רבות בתנ"ך – "וישכב עם אבותיו", במקום הידוע, בבית מועד לכל חי.

על ה"חפץ חיים" זצ"ל מסופר, שהיה לו קבר מוכן בראדין, ובכל חודש היה הולך אליו, נשכב בתוכו ומזכיר לעצמו כי זה יהיה המקום בו ישכב בסוף. זכירה זו סייעה לו לגבור על היצר הרע.

יהיו שיטענו כי הזכרת יום המיתה עלולה להביא את האדם לידי דכאון ומרה שחורה, אבל ה"חפץ חיים" זצ"ל, שהזכיר לעצמו את יום המיתה, לא יצא מדוכא מהקבר אליו היה נכנס, אלא אדרבה, זה דרבן אותו לעסוק בתורה ולפעול למען היהדות, מתוך ידיעה שהזמן קצר והמלאכה מרובה. אדם היודע את תכלית חייו בעולם הזה, וכי מדובר בחיים זמנים מול החיים הנצחיים, רק מתחזק ומתגבר לעשות רצון אבינו שבשמים, כאשר הוא מזכיר לעצמו את יום המיתה.

המנצחו ראוי לענף מענפי הנבואה

לאחר כל התנאים הללו, אומר ה"אור החיים" הקדוש – "מובטח הוא שינצח היצר הרע. ומעתה מבשרו הכתוב שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה, שיגלה ה' אליו בחלום ידבר בו".

הסולם אותו ראה יעקב בחלומו, הוא סוד נפש האדם, כאשר יוצאת נפשו מגופו בעת שנתו, ועולה למרום כדי לתת דין וחשבון על מעשיה, היא לא נעקרת לחלוטין מהגוף, אלא נשארת דבוקה בגוף ורק חלק ממנה עולה למרום, בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". וראיה לכך, כי כאשר הגוף הישן מתנועע, האדם מתעורר, ואם היתה הנשמה מתנתקת מהגוף בזמן השינה, הרי היא לא היתה מרגישה בעת שהגוף מתנועע. אלא ודאי שהנשמה מוצבת בארץ, וראשה מגיע השמימה. כאשר האדם ישן, אין לו יצר הרע, ולכן אין מה שיפסיק בין הנשמה לבין השמים, והיא עולה למרומים לתת דין וחשבון על מעשי האדם.

(מתוך משכני אחריך בראשית ח"ב).