פרשת ויצא: בזמנים של ירידה, הקב"ה מגיע עד אליך כדי להרים אותך

החיים הם דרך, דרך ארוכה ומלאה אתגרים, ובסופה תכלית נעלה.

אדם מנסה לתכנן את דרכו בזה העולם, אולם לא תמיד המציאות תואמת את התכניות. כשהתכניות משתבשות ואנו מרגישים שאנו עומדים בפני שוקת שבורה, עלינו לזכור את יעקב אבינו, אשר מלמד אותנו שבורא עולם מוליך אותנו בדרך הטובה ביותר עבורנו, גם אם אנחנו לא הכי מבינים אותה. יותר מכך. העמידה של יעקב בניסיונות הדרך, היא זו שנטעה בבניו אחריו את הכוח להצליח.

יעקב אבינו עושה את דרכו מבאר שבע לחרן: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כ"ח, י'-י"א).

על המילים "ויפגע במקום" כותב רש"י: "לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה, שנאמר בו: 'וירא את המקום מרחוק'... ויפגע... ורבותינו (ברכות כו ע"ב) פירשו לשון תפילה, כמו "ואל תפגע בי" (ירמיהו ז', ט"ז), ולמדנו שתיקן תפילת ערבית. ושינה הכתוב ולא כתב 'ויתפלל', ללמד שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צא ע"ב)".

התורה קוראת לתפילת יעקב "ויפגע" במקום "ויתפלל", כדי לרמז לנו על קפיצת הדרך שאירעה ליעקב בדרכו. "שהמקום פגעו ושקפצה לו הארץ ונתקרב לו המקום" (רש"י סנהדרין צה ע"ב).

רש"י בפסוק י"ז מפרט קצת יותר: "אומר אני, שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזו היא קפיצת הדרך... שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל". כלומר, יעקב כבר הגיע לחרן, אולם הוא חשב לעצמו - איך יכול להיות שעברתי במקום שהתפללו בו אבותיי ואני לא התפללתי בו? נתן דעתו לחזור, חזר עד בית אל, וכשהגיע לבית אל נעקר הר המוריה ממקומו והגיע לשם (עיין ברמב"ן על פסוק י"ז שכותב שהארץ קפצה לו כשהוא היה כבר בחרן).

התלמוד (סנהדרין צה ע"א) מציין קפיצות דרך נוספות שאירעו בתנ"ך, ובדרך כלל, "קפיצת הדרך" הכוונה שזמן ההליכה מתקצר ואדם פתאום מוצא עצמו ביעד מוקדם מהצפוי. אולם כאן, רש"י מציין שליעקב קרה משהו אחר – לא שהוא מצא את עצמו מהר ביעד, אלא להיפך – היעד הגיע אליו. הר המוריה נעקר ממקומו אשר בירושלים ובא להיכן שיעקב היה.

מה השינוי הזה מלמד אותנו?

הרב משה פיינשטיין זצ"ל ("דרש משה" על פרשה זו) עונה תשובה מדהימה.

הליכת יעקב לחרן מסמלת את שלבי העלייה של האדם. כולנו רוצים להגיע אל "בית אלוקים" ואל "שער השמים". אדם עלול לטעות לחשוב, ש"בית האלוקים" נמצא במיקום מסוים, רחוק מהמקום בו הוא נמצא עכשיו ומתנאי חייו הנוכחיים, אולם התורה מלמדת אותנו שלא! בית האלוקים נמצא בכל מקום בו אדם רוצה לבנות אותו! מקום המקדש, "שער השמים", יגיע עד אליך, אם רק תרצה ותתפלל עליו. בכל מקום שאדם רוצה הוא יכול לבנות את בית השם. "אכן יש אלוקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי" – אמר יעקב, כעת הוא כבר יודע וממילא כולנו יודעים. אכן, יש אלוקים במקום הזה.

"וזה לימוד גדול, לבל יתייאש האדם לומר שבדור הזה ובמקום הזה קשה להשיג שלמות ולהסתפק במועט, מעט תורה ומעט מצוות, אלא גם בהיותו פה עליו להשיג כל השלמות להיות בקי בתורה וכן במעשים טובים" ("דרש משה" שם).

הרב פיינשטיין מוסיף, שהמילה "ויפגע במקום" היא גם מלשון פגיעה ממש – המקום פגע בו. הטומאה של חרן וכל תנאי הדרך ניסו לפגוע ביעקב ולהחליש אותו, אולם הוא תיקן את תפילת ערבית הנאמרת בחושך ובאפילה, ובכוח תפילתו בית אלוקים הגיע עד אליו.

בניחום אבלים נהוג לנחם את האבל: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". מדוע דווקא בניחום אבלים מזכירים את השם "המקום" ולא שם אחר משמותיו של השם? משום שאנו אומרים לאבל, שגם במקומות שנראים הכי נמוכים ובזמנים הכי קשים, גם שם השם נמצא. גם במקום הזה.

רבי צדוק הכהן מלובלין מחדד את הרעיון (קומץ המנחה ב', ע"ב). יעקב חלם: "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ". הסולם שיעקב ראה בחלומו הוא בעצם שליבות המדרגות בעבודת השם, מדרגות שאמורות להעלות את האדם מהארץ לרקיע, אבל הדרך מורכבת מ"עולים ויורדים בו". עליה וירידה, נפילה ותקומה. בסמוך למילים "ויורדים בו" התורה כותבת: "וְהִנֵּה השם נִצָּב עָלָיו". משמעות הסמיכות היא שבעבודת השם יש צד של קרבת אלוקים גדולה יותר בתקופת הירידה. "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ, מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים" (ישעיהו נ"ז, ט"ו). כשאדם נמצא במצב שפל ונדכא, השם מגיע אליו כדי להחיות אותו.

לדברי רבי צדוק, הירידה איננה רק אמצעי לעלייה, אלא הזדמנות מיוחדת לקרבת אלוקים באיכות שלא ניתן להשיגה בתקופות העלייה.

רבי משה פיינשטיין מוסיף רעיון. לכאורה, מדוע התורה מזכירה "ויצא יעקב מבאר שבע" ולא כותבת רק "וילך יעקב חרנה"? הרי אם יעקב הלך לחרן ברור שהוא יצא מבאר שבע, הלא כן?

"ויש לומר עוד פירוש, שלא יחשוב האדם שרק התכלית נגזר מן השמים, אלא שאף האופן איך להשיג התכלית נגזר... וחידש כאן שלא רק שיבוא לחרן לבקש את בת זוגו נגזר מהשם, אלא אף לכל פסיעה ופסיעה מהיציאה עד בואו לחרן, ש'מהשם מצעדי גבר כוננו', וכל פסיעה ופסיעה הוא תכלית בפני עצמו שמקיים בזה רצון השם יתברך, לפיכך נקט היציאה מבאר שבע משום שגם זה הוא מהשם יתברך, דאין נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה". כמה יפה.

הקדוש ברוך הוא גזר על יעקב לא רק לצאת מבאר שבע ולהגיע לחרן, אלא אופן היציאה, צורת היציאה, הדרך המדויקת בה יעבור, כל שלב ושלב בדרך של יעקב מחושב בחישוב מדויק, וממילא וודאי שאדם תמיד צריך לומר לעצמו - יש אלוקים במקום הזה, ואנכי ידעתי.