סיון רהב מאיר: מתי אנחנו זוכרים להודות לאנשים השקטים?

כמה פעמים אנחנו עוצרים כדי להצדיע לאנשים השקטים, המסורים, המתמידים? בואו נודה, סיפור חייו של יצחק אבינו נראה לנו הרבה פחות דרמטי מסיפורו של אברהם. אברהם היה מהפכן שמרד בכל המוסכמות והחל לבסס את היהדות. יצחק לא מרד, וזה היה המרד הכי גדול שלו, להמשיך בדרך.

לכן פרשת "תולדות" היא הצדעה לדור השני, הצדעה למי שלא מחולל דרמה, ובלי רגעים של "וואו", פשוט עובד ועמל ועושה את מה שצריך. כמה אפור ומשעמם זה נחשב, להמשיך את מה שההורים שלך התחילו. כמה לא זוהר זה לצעוד באותה הדרך, ולהעמיק בה ולמצוא בה משמעות, לגלות את החידוש בחיים בפנים ולא בחוץ.

אנחנו קוראים איך יצחק מתמודד שוב עם אותם האתגרים, חופר שוב את אותן הבארות, שומע את אותן הבטחות מאלוקים, וכל זה מעורר התפעלות גדולה. בלי יצחק ומסירותו, אברהם היה הופך לאפיזודה חד פעמית.

זה נכון בחינוך ילדים, בזוגיות, ובכל תחום – בלי עקביות ונחישות ועומק, אי אפשר לבנות שום דבר לטווח הארוך. כל ההתחלות קשות, ונהוג לדבר הרבה על המתחילים, אבל גם כל ההמשכים קשים, והממשיכים זוכים להרבה פחות תהילה. פעם בשנה, בפרשה הזו, יש לנו הזדמנות להצדיע לממשיכים.

קודם כל לחלום

הדבר הכי מעשי שאפשר לעשות – זה לחלום. קודם כל לחלום. יעקב אבינו יוצא בפרשת השבוע לראשונה מהסביבה הביתית אל העולם הגדול שבחוץ. הוא בורח מאחיו הרשע עשיו, הוא יוצא לחפש כלה, הוא הולך לעבוד שנים רבות אצל לבן, אבל הפרשה מספרת שקודם כל הוא ישן וחולם.

בחלום הוא רואה את סולם יעקב המפורסם, סולם שניצב ארצה, אבל ראשו מגיע השמימה. זהו מסר גדול על חיבור השמיים והארץ. יעקב שומע הבטחות נפלאות על עתידו ועל עתיד האומה כולה. וכשהוא קם, כתוב: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ". רש"י מסביר: "כיוון שיעקב נתבשר בשורה טובה – נשא לבו את רגליו, ונעשה קל ללכת".

איזה ביטוי יפה. הלב נושא את הרגליים. כי כשיש לאדם חלום, הנפש משפיעה על הגוף והוא מקבל כוחות מיוחדים להמשיך בדרך. יעקב אבינו מזכיר לנו כמה חשוב לפעול מתוך חיבור לתוכנית, לחזון, למשמעות ולשליחות. כשיש סיבה ותכלית – מקבלים גם כוחות גדולים לעשייה, והלב נושא את הרגליים.

איך נראה רשע?

אנחנו אומרים לילדים לא לקחת סוכרייה מאדם זר ברחוב, אבל רוב הפגיעות בילדים נעשות על ידי אדם מוכר. זה אחד הדברים שהכי קשה לתפוס: הרשע לא תמיד נראה רשע. לפעמים הוא איש נחמד בחליפה. פעם אחר פעם מתפוצצות פרשיות על אנשים ידועים ומצליחים, ופעם אחר פעם אנחנו מופתעים.

פרשנינו מתעכבים על דמותו של עשיו, שבפרשת השבוע יעקב נמלט ובורח ממנו. אנחנו הרי מדמיינים את עשיו הצייד כאיש אלים, אכזרי ודוחה. מישהו שהיינו נרתעים ממנו ברחוב. אבל הרב אליהו דסלר, למשל, טוען שאסור לנו להתעלם מכך שעשיו היה מנהיג רוחני מרשים. בתורה מסופר כיצד 400 איש הלכו אחריו בהתלהבות. הוא היה המנטור שלהם, הקואוצ'ר.

לדברי הרב דסלר, עשיו היה הראשון שהביא לעולם את הצביעות הזו: כלפי חוץ אתה יכול להיות פרופסור, או בכיר בממשלה, או רב, ובפנים – להיות עשיו הרשע.

אסור לחיות בחשדנות ולאבד את האמון בטוב, ובכל זאת, הפרשה מציעה לנו תזכורת שנתית: לבדוק האם האדם מהווה גם דוגמה אישית, לבחון היטב מה מסתתר מאחורי המסכה של הכריזמה או הכישרון, לזכור שהרשע לא תמיד נראה כמו שדמיינו.

המפגש עם אישיות גדולה

האנשים שסביבנו משפיעים עלינו, לטוב או לרע. מפרשת השבוע אפשר ללמוד עד כמה: יעקב פוגש לראשונה את רחל, ומסופר לנו על אבן כבדה וגדולה שהונחה על פי הבאר. ומה קרה כשיעקב רק ראה את רחל? "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל... וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר". האבן הגדולה הופכת פתאום קלילה. המפגש העוצמתי עם רחל כמעט מבטל את כוח הכבידה.

אחר כך יעקב עובד שבע שנים כדי לזכות להתחתן עם רחל, והתקופה הזו מתוארת בפסוק המפורסם והיפה: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹותָהּ".

שוב מתברר כמה הרובד הנפשי משפיע על המישור הפיזי: שבע שנים הופכות לימים אחדים. אם קודם כוח הכבידה כמעט התבטל, עכשיו גם מישור הזמן מאבד את משמעותו.

הקשר בין יעקב לרחל מזכיר מה הכוח של אהבה, של קשר אנושי. יש אנשים שמקצצים לנו את הכנפיים, ויש כאלה שפשוט נותנים לנו כנפיים.

שלושה סיפורים קטנים על אדם גדול

היום מלאו 70 שנים לפטירת הרב יעקב משה חרל"פ, מבכירי תלמידיו של הרב קוק, הרב של שכונת "שערי חסד" בירושלים וראש ישיבת "מרכז הרב". הנה שלושה סיפורים קטנים על הדמות הגדולה הזו, סיפורים שאסף הנין שלו, יאיר חרל"פ:

* בזמן ההבדלה – כך סיפר נשיא המדינה לשעבר זלמן שז"ר, שהיה קרוב אליו – כשהיה הרב חרל"פ אומר "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך" הוא היה מדגיש את המילה "אור" בקול רם וחזק, ולעומתו אומר את המילה "חושך" בקול חלש יותר, וכך הלאה: "יום השביעי" בחוזקה, ואז "ששת ימי המעשה" בקול חלש, והיה עושה בידו תנועה ברורה של הבדלה, כאילו הוא ממש מבדיל בין האור לחושך. ניתן היה לראות על פניו את הצער על עזיבת קדושת השבת.

* באירוע לציון 100 שנה להקמת שכונת "שערי חסד", דיבר הרב שמואל אוירבך על זיכרונותיו כילד מרב השכונה, הרב חרל"פ. הוא סיפר על תפילתו המיוחדת של הרב שנאמרה לאט ובכוונה, ואמר: "יותר משבעים שנה אחרי אותן תפילות, עדיין מהדהדת באוזני הדרך שבה אמר 'שמע ישראל'".

* בימי מחלתו האחרונים של הרב, עבדו כלי חפירה וקידוח ממש מתחת לחלון חדרו. בני המשפחה חשבו להזיז את מקור הרעש למקום מרוחק יותר. הרב חרל"פ קרא להם ואמר: "עד עכשיו זכיתי לצאת ולראות בבניין ירושלים. עכשיו אני במיטתי ולא יכול עוד לצאת, אבל כשאני שומע את רעש המכונה, אני יודע שירושלים נבנית. אל תיקחו ממני את הזכות הזאת, לפחות לשמוע את ירושלים בבניינה".

מההבדלה, דרך קריאת שמע ועד לקול הטרקטור, ידע הרב חרל"פ לקדש כל רגע. לזכרו.