השעה 21:00. הגיע הזמן להתלונן

הרעיון הבא, אולי ישמע בהתחלה מוזר... אבל במחשבה שניה, יש בו כדי להביא תועלת רבה.

לעיתים, אדם הסובל מכאב כרוני, יגלה כי הכאב הפך מזמן ל"תוכנית". אין הכוונה להמעיט בחומרת הכאב או בסבל שהוא גורם, אבל במקביל לכך, זו כבר הפכה להיות תכנית קבועה מדי ערב: הוא יושב בבית, על הכורסה, ומתלונן על הכאבים שלו.

במקרה זה, אותו אדם יתקשה להיפרד מהתלונות הללו, שמשפיעות על התפיסה שלו ביחס לעצמו ולכאב הכרוני עמו הוא מתמודד. התלונות הללו הפכו להיות חלק בלתי נפרד מסדר יומו, והוא מתקשה לראות את עצמו מתנהל בלעדיהן.

אם אכן זה המצב, לעיתים כדאי לנסות לחולל את השינוי בצורה מלאכותית: לקבוע כי פעמיים בשבוע הוא מתיישב באופן מודע על הספה בסלון בכדי להתלונן, ואילו בשאר הערבים – הוא מוצא לעצמו תכנית אחרת. מאחורי הרעיון הזה, עומדת ההכרה כי זה נורמלי בהחלט להתלונן, אבל בגבול ובמידה!

כאמור, הרעיון הזה עשוי להישמע מוזר, משום שהוא הופך את התלונות למלאכותיות. אולם מדובר במחיר ששווה לשלם כדי לזכות בחיים מסופקים ומלאים יותר.

במחשבה נוספת, "מלאכותי" – אינו תמיד "רע". אנחנו מייצרים בחיינו זמנים רבים בהם אנו מאמצים תחושות שונות באופן מלאכותי, מבלי שתהיה לנו כל בעיה עם העובדה הזו: אנו קובעים חתונה לשעות מוגדרות – ומייעדים את עצמנו לשמוח בשעות הללו, אנו מצטרפים להקפות בשמחת תורה – ומרגע בו אנו מתחילים לרקוד אנחנו מתחילים לשמוח, וגם את שולחן שבת על חוויית המשפחתיות שהוא כולל – אנו מתזמנים באופן מלאכותי מראש.

לא מדובר על רגשות מלאכותיים, אלא על תזמון מלאכותי בו ניתן לתת ביטוי לרגשות אמיתיים! ובכן, כך גם בענייננו: אדם שסובל מכאב כרוני בהחלט יכול לקבוע לעצמו זמנים בהם יאפשר לעצמו לפרוק את הרגשות האמיתיים שלו, ובמקביל – להחליט כי שאר הזמן יוקדש לעיסוקים חיוביים יותר. כך, הוא יוכל להפנים כי ישנם חיים משמעותיים מעבר לכאב, ולא להתבוסס בו.

נדגיש: זה אולי נשמע בלתי הגיוני, לדרוש מאדם להימנע מלבטא את הכאב שלו. אולם אם נחשוב על כך, נוכל להבין את ההיגיון שעומד מאחורי הדברים: כאשר האדם מתלונן בלא הרף, הוא גם מתסכל את הסביבה שלו, וגם גורם לעצמו לחוש כי הכאב שבחייו הינו חזות הכל... התפיסה הזו, בסופו של דבר, עשויה להיות הרסנית אפילו יותר מהכאב בעצמו, ולהוביל לייאוש ולדכדוך!

לעומת זאת, כאשר הסובל ילמד להתמקד בצדדים החיוביים בחייו, הוא ילמד אט אט כיצד להכניס את הסבל לפרופורציה, ולא לאפשר לו לגדול מעבר לממדים האמיתיים שלו. חשוב, לפיכך, שהוא ילמד לדבר עם עצמו ועם הסובבים אותו, על נושאים שונים ומגוונים מעבר לכאב, ולהרבות במשפטים חיוביים – כמו למשל: "היה לי בוקר נפלא היום!", "השיעור היה נהדר!", "התפילה היתה מיוחדת!", וכיוצא בזה.

כמובן, אין הכוונה לומר משפטים חסרי כיסוי, שאינם תואמים את המציאות. הכוונה הינה לאתר את נקודות האור, את הצדדים החיוביים – ולהעצים אותן, תוך הפניית הפוקוס אל הרגעים המאירים גם אם הם מהווים חלק שולי יחסית בחייו של האדם הסובל.

ואכן, רעיון זה מוצאים אנו בדבריו של הרמב"ן על התורה (בראשית כ"ג, י"ט), שם כתב ביחס לפרשת פטירתה של שרה וקבורתה במערת המכפלה: "ונכתבה זאת הפרשה להודיע חסדי השם עם אברהם, שהיה נשיא אלקים בארץ אשר בא לגור שם, והיחיד וכל העם היו קוראין לו 'אדוני', והוא לא אמר להם כן שהיה שר וגדול, וגם בחייו קיים לו ואגדלה שמך והיה ברכה, ואשתו מתה ונקברה בנחלת ה'".

לכאורה, בשעה זו, בה נפטרה אשת נעוריו של אברהם – לא היינו מעלים בדעתנו לחפש צדדים חיוביים כלשהם. הלא מדובר בשעת השבר הגדולה ביותר של אברהם! אולם הנה מלמד אותנו הרמב"ן, כי דווקא בשעה זו – באו לידי ביטוי חסדי השם עם אברהם! בתוך הכאב, הוא יכול היה למצוא מקום להתבונן בחסדי השם אשר גרמו לכך שהוא נחשב לנשיא אלוקים בארץ אליה הגיע זה עתה כ"גר"!

להתיידד עם הכאב

גישה נוספת שיכולה לסייע, על אף שהדברים עשויים להישמע מוזרים מעט במבט ראשון, הינה: להתיידד עם הכאב.

ברגעים של כאב, האדם הסובל יכול לשבת – או לשכב – ולהתמקד בנשימות הרפיה עמוקות: לשאוף אויר מהאף, להחזיק אותו בפנים מספר שניות, ולאחר מכן לשחרר אותו באיטיות דרך הפה, וחוזר חלילה, תוך התמקדות והתרכזות בכאב במהלך כל התהליך, שיכול להמשך דקה או שתיים.

במקום לנסות להיאבק בכאב, במקום להתלונן בלב ולומר כל הזמן "מתי הכאב כבר יחלוף", במקום להתרכז במחשבות מחלישות כמו: "אני כבר לא יכול יותר" – ננסה דווקא להתרכז בכאב ולחוש בו! זה לא יגרום לכך שהאדם הסובל לא ירגיש את הכאב. אבל זה בהחלט יכול להעביר מסרים לאזורים הפחות מודעים שבמוח, שהכאב – הינו כאב, אולם האדם אינו מפחד ממנו. הכאב מציק, אבל לא ממוטט.

מדובר במסר חשוב מאד, שיכול לשנות את תמונת המצב באופן מהותי ביותר: הכאב – הינו כאב, אבל האדם – חזק וגדול הרבה יותר מהכאב שלו! הוא נמצא מעליו! הוא אינו מפחד ממנו, אינו בורח ממנו, אלא להיפך: יכול להכיל אותו...

לא לקיצוניות

מכל מקום, תהא אשר תהא דרך ההתמודדות בה יבחר האדם בכדי להתמודד עם הכאב הכרוני שלו, דבר אחד ברור: יש להתרחק מקיצוניות ככל שניתן!

הנטייה הטבעית של בני אדם, לעיתים, הינה לבחור בדרך קיצונית – לאחד הצדדים. למשל, אדם שסובל מכאב כרוני עשוי להרים ידיים, לשקוע לתוך ביצה טובענית של ייאוש, להסיר מעליו אחריות לעצמו ולמחויבויות שלו, להתבוסס ברחמים עצמיים ובהמשך גם בתחושת חוסר ערך עצמי, חוסר אונים וחוסר בטחון עצמי.

במקביל, ישנה קיצוניות הפוכה: אדם שסובל מכאב כרוני עלול להקדיש מאמצי על בכדי שלא לשנות מאומה בסדר יומו, לא לוותר לעצמו בשום תחום, לא לנסות להקל מעל עצמו, אלא להמשיך להיות כמו כולם, תוך חתירה בלתי פוסקת לשמירה על השליטה העצמית, ולהימנע בכל מחיר מרחמי הסביבה או מצריכת יתר של יחס מיוחד.

שני התיאורים הללו מתייחסים לאנשים שסובלים מאותה בעיה: קיצוניות! הקיצוניות אינה מומלצת, ואינה מובילה למקום טוב. בכדי להתמודד נכון, ולאורך זמן – יש צורך למצוא את האיזונים הנכונים, איש איש על פי תכונותיו ואופיו.

לאדם שסובל מכאב כרוני, מותר להרגיש קצת רחמים עצמיים... מותר לו לפעמים לבכות, לכעוס, או להרגיש תחושת מרמור. לפעמים, לתחושות אלו ישנו חלק חשוב בהתמודדות. במקביל, מותר לאדם זה לפעמים לדרוש מעצמו, גם אם מעט פחות מכפי שדרש מעצמו פעם. אולם עדיין: חשוב שהוא יכיר במגבלות שלו, וידע לערוך את הפשרות ההכרחיות – לאחר שבחן מחדש את סדרי העדיפויות שלו.

האיזון הינו אפוא שביל הזהב המגדיר את התחומים בין ה"מסכנות" ובין יכולת התפקוד של האדם הסובל.

שינוי בסגנון החיים

לכן, לעיתים, חשוב להתאים את סגנון החיים שלנו לכאב הכרוני, ולא להציב לעצמנו יעדים שלא נוכל לעמוד בהם. נדגיש: הכוונה אינה לטעון כי אורח החיים שלנו גורם לכאב הכרוני, אולם במקרים רבים הוא מקבע אותו.

לפני שניגש להסביר זאת, נקדים: במקרים רבים, הרגלי החיים שלנו, אותם אנו קובעים מראש – מנהלים אותנו, באמצעות ציפיות שהם גורמים לנו ליצור.

לדוגמה: כאשר אנו מציבים לעצמנו רשימה ארוכה של יעדים בתחילת היום, ואילו במהלכו צצה רשימה ארוכה של עיכובים או נושאים אחרים שדרשו את התערבותנו באופן מידי לשם "כיבוי שרפות" וכיוצ"ב, אנו עלולים למצוא את עצמנו בסופו של יום עייפים – שהרי עשינו רבות במהלך היום, אולם מאידך – חסרי סיפוק לחלוטין, משום שלא עמדנו ביעדים שהצבנו לעצמנו.

המסקנה המתבקשת הינה כי ציפיות – הינן דבר נהדר, וביכולתן להעניק לחייו של האדם משמעות, לצייד אותו במרץ, באנרגיה ובשאיפות, ולהניע אותו ליצור ולפעול. אולם מאידך גיסא, ציפיות שאינן מנוהלות כראוי, כמו למשל: ציפיות בלתי ריאליות, או שאינן מתאימות לקצב החיים – הינן ציפיות שמולידות אכזבות, ובמקרה זה, לא זו בלבד שהן אינן מקדמות ומועילות – אלא שההיפך הוא הנכון: הן מתסכלות, זוללות אנרגיה, ו"תוקעות" את האדם.

הדברים אמורים במידה רבה גם ביחס לאדם הסובל מכאב כרוני. אם הוא יציב לעצמו ציפיות ריאליות, הן תוכלנה להוביל אותו קדימה ולסייע לו להתמודד ברגשים של קושי ומשבר. אולם אם הציפיות שלו לא תהלומנה את היכולות האמיתיות שלו, אם הן לא תתאמנה ליכולות הריאליות שלו – הרי שהן תשגנה את התוצאה ההפוכה בדיוק!

גם באשר לעצם הכאב: אם האדם הסובל מכאב כרוני מצפה לנהל חיים תקינים לצד הכאב – מדובר בציפייה שבהחלט יכולה להתגשם, ומשכך, היא עשויה להצמיח את אותו אדם ולסייע לו להיחלץ ממעגל התסכול והסבל. אולם אם הוא יצפה לחיים בלי כאבים – מדובר בציפייה מופרזת, שאם לא תתקיים – רק תוביל לתסכול ולאכזבות.