2 מילים בלבד: זו העצה המפתיעה שהעניק הרב אוירבך לאב שהתלונן על בנו

הרב שמעון שפיצר מספר ששמע מהרב אלעזר יונה זילברמן שפעם הגיע אדם לגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, והתלונן על מעשיו של בנו. הרב אוירבך בפקחותו הבין מתוך דבריו שהאב מעיר לבנו ללא הרף בחריפות רבה.

הציע לו הרב אוירבך: "תסתכל על בנך כאילו הוא אורח. אילו היה אורח היית מעיר לו?", השיב האב: "אבל אני אביו, ועלי לחנכו", השיב לו הרב אוירבך: "אני מוכן לתת לך דף כתוב וחתום, שאתה פטור מלחנך".

הרב אוירבך הוציא מכיסו דף ועט ורשם בו: "פטור מלחנך". השואל נטל את הפתק ופנה לצאת מהבית. מיד קרא לו הרב אוירבך לשוב על עקבותיו. הוא לקח את הפתק מידו, מחק את המילים שכתב מקודם, ורשם במקומם: "אסור לחנך".

עם מאור פניו והאהבה שגדשה את ליבו, הבין הרב אוירבך שעל האב להפסיק להעיר לבנו באופן כה חריף ועקבי. ברגע שישתחרר האב מהתחושה שהוא חייב לחנך את הילד, הוא יחל להתייחס אליו ביותר אהבה ונינוחות.

עוד מספר הרב זילברמן שהגיעו אליו הורים וסיפרו לו בכאב עצום שבנם בן ה-12 החל לחלל שבת. הרב זילברמן החל לשאול אותם איך נראית בביתם סעודת השבת, ושמע מהאב שהוא מחלק סוכריות למי ששר יפה בסעודת השבת, וילד זה לא אהב לשיר, וממילא לא קיבל סוכריות.

הרב זילברמן שאל את האב מדוע הוא נוהג כך. האב השיב ששמע פעם שאין ראוי להעניש, אבל אפשר לתת למי שמגיע לו. שאל אותו הרב זילברמן במשך כמה זמן הוא נוהג כך, ונחרד לגלות שבמשך החצי שנה האחרונה, בשלושת סעודות השבת – הילד הנוכחי לא מקבל סוכריה מאביו, כאשר כל אחיו – הגדולים והקטנים – מקבלים.

והאב ממשיך להתעקש: "אינני מעניש. אני רק נותן לאחרים והוא אינו מקבל', אך הילד נפגע שוב ושוב, וכי פלא הוא שאינו אוהב את השבת?!

כאשר יש ילדים נשואים שמתארחים בשבת בבית ההורים, והילד מושפל, אף בעקיפין, בעיני האורחים – הרי זו הלבנת פנים ברבים. "אתה במו ידיך גרמת לילד לחלל שבת", אמר הרב זילברמן בכאב. "כי במעשיך השנאת עליו את השבת, שבוע אחר שבוע".

הרב זמיר כהן בסדנת חינוך ילדים, והפעם - גיל ההתבגרות:

הרב שפיצר מוסיף ומספר שילד מסוים לא רצה לעמוד בשעת הקידוש. האב הכריחו: "כאן בבית עומדים בשעת הקידוש". כיון שראה הילד שהוא מוכרח לעמוד, החליט להשיב מלחמה שערה. הוא יעמוד, אבל ליד החלון. במשך כל הקידוש עמד הילד על יד החלון בהפגנתיות, כאומר: "הקידוש אינו מעניין אותי".

האב החליט שהוא ממשיך לחנך את הילד. לשם כך הודיע שמי שעמד יפה ליד השולחן מקבל לשתות מיין הקידוש, ומכלל הן אתה שומע לאו.

"הבן נפגע כל כך", סיפר האב לרב שפיצר, "הוא נכנס לחדר ומירר בבכי במשך כל הסעודה". האב היה בטוח שבנו הוא ילד בעייתי ושהוא זקוק לטיפול רגשי דחוף ביותר, ולמען האמת – הבעיה היתה אצל האב, שלא הבין עד כמה פגע בילד. בדיוק בשעה שכולם עומדים סביב לשולחנו, ובתוכם גם הילדים הנשואים ובני זוגם, בדיוק עכשיו ככה לפגוע?! הוא לא היכה אותו חלילה, הוא רק לא נתן לו לשתות מן היין, אבל הפגיעה היתה פגיעה אנושה.

הרב שפיצר מספר ששמע מאדם שבבחרותו היה לו חבר שהידרדר ועזב את הדרך. לאחר מספר שנים ראה את חברו, והנהו – אברך חסידי לכל דבר. "מה קרה?", שאל החבר בסקרנות. "איך השתנית?"

סיפר החבר: "בבחרותי הייתי שבור ורצוץ כל-כך, עד שבאחת מסעודות השבת בבית הורי החלטתי לקום באמצע ולצאת אל המרפסת לעשן ר"ל. לרגע אחד עלה הפחד בלבי שכאשר אחזור ריח העשן יינדף מפי והדבר ייוודע לאבי, אך בהיותי שבור כל כך, אמרתי בלבי: 'לא אכפת לי. שיצעק עלי.! אני מצפצף על כולם, ועושה מה שאני רוצה'.

"יצאתי אל המרפסת, עישנתי. חזרתי חזרה והתיישבתי על יד השולחן. חיכיתי לפיצוץ שיקרה. זה היה בעת חלוקת המרק. אבי הגיש לי קערה עם מרק מהביל ואמר לי: 'בוודאי אתה מיובש, אכול מהמרק וייטב לך…' אבא לא התרגז ולא כעס, להיפך, הראה לי פנים מסבירות והרעיף עלי אהבה.

"התנהגותו של אבי אלי, היא זו ששינתה אותי מן הקצה אל הקצה, אם אבי יכול להתנהג אלי ככה, אינני יכול להמשיך לצערו", ממשיך החבר לספר.

"את הילדים יש לחנך בדרך של 'ימין מקרבת'", מסכם הרב שפיצר את דבריו הנפלאים. "ובפרט בשבת - רק באופן של 'ימין מקרבת'".

הרב זמיר כהן בסדנת חינוך ילדים - שמאל דוחה וימין מקרבת: