"עם הידע הדל שהיה לי מהמבחן בבגרות, התווכחתי עם מיסיונר מקצועי"

שום דבר בשנות ילדותו של חיים ערן גוטסמן לא יכול היה לנבא את התהליך שהוא עומד לעבור. וכי מי היה יכול לשער שדווקא הוא, בן למשפחה בולגרית-יגוסלבית, בן להורים קצינים בחיל האוויר, יהיה זה שיעשה את הצעד הבלתי ייאמן, וישוב בתשובה?

"גדלתי בבית מרוחק מאוד מהמסורת", הוא מספר, "אמנם ביום כיפור צמנו, אך לא עשינו משהו מעבר לכך. בשבת היינו עושים קידוש, אך לאחר מכן אוכלים 'על האש', ובדרך כלל בזמן הקידוש זה היה נשמע ככה: 'תנמיך רגע את הטלוויזיה, כדי שנוכל לשמוע'.

"הפעם הראשונה בה שמעתי על היהדות הייתה בתקופת השירות הצבאי. הייתי מדריך בבית ספר לטיסה, ובקורס בו לימדתי היו כמה בחורים עם כיפות סרוגות. זו למעשה הייתה הפעם הראשונה בחיי בה פגשתי דתיים מקרוב ממש. זה היה קורס מאוד אינטנסיבי, המשתתפים בו כמעט לא הספיקו לישון בלילות, ואני זוכר את הבחורים האלו קמים בכל יום חצי שעה לפני כולם, כדי להספיק להניח תפילין ולהתפלל. זה הרשים אותי מאוד".

באותם ימים היה גם מי שנתן לו את הספר 'מורה נבוכים' של הרמב"ם. "לא הייתה לי אפילו הבנה מינימלית ביהדות", מציין גוטסמן, "ובכל זאת ישבתי באוהל כשאני מנסה ללמוד מהספר הזה. הוא מאוד עניין אותי, הרגשתי שיש בו משהו גדול ועצום, רק שאני לא מצליח לגעת בו בגלל ההבנה המצומצמת שלי".

לדבריו של גוטסמן, כבר באותם ימים הוא כבר גילה התעניינות גדולה ביהדות, אך יחד עם זאת נזהר שלא להתקרב יותר מידי, כדי שלא לחזור בתשובה חלילה.

שיחות עם מיסיונר

גוטסמן ממשיך בסיפורו: "כשסיימתי את הצבא פניתי להשלים בגרויות, ובמהלך הלימוד פגשתי את מי שלימים הפכה לאשתי. לקראת סיום הלימודים היא הציעה לי להצטרף אליה לטיול בעולם, והאמת היא שלא ממש רציתי. היו לי תכניות אחרות, אבל היא שכנעה אותי שנטוס דרך דרום אפריקה ונגלוש בחופים. נושא הגלישה שכנע אותי מאוד, כי אני גלשן מקצועי וזהו אחד מתחביביי. החלטתי להצטרף".

את הטיסה לאפריקה הם עשו בדיוק בתקופה בה התנהלה שם מלחמת אזרחים עקובה מדם. "במבט לאחור, אני יודע שהיה זה חוסר אחריות מצדנו לטוס לשם באותם ימים, אבל היינו צעירים משולהבים, אולי גם קצת תמימים. לא ממש לקחנו בחשבון את גודל הסיכון.

"כדי להגיע לאפריקה עברנו דרך מדינות מוסלמיות, ואז הגענו למדינת רואנדה - שם מצאנו את עצמנו בלב המלחמה, והבנו שיהיה עלינו לברוח בהקדם. ניסינו לעבור ממקום למקום, ובמהלך אחת הבריחות הזדמן לנו לשהות בכנסיה בה התגורר מיסיונר שהגיע במטרה לחזק את התושבים שאינם נוצרים, על מנת לגרום להם להאמין באותו האיש. כשפגש אותנו והבין שאנו יהודים, הוא הרגיש שחלומו הגדול מתממש. הרי זה שווה הרבה יותר מלהתעסק עם תושבי המקום הפרימיטיביים".

גוטסמן מספר כי במהלך כל אותו שבוע בו הם שהו עם המיסיונר, הוא ניסה לגרום להם להאמין בנצרות. "אני זוכר את עצמנו יושבים ואוכלים אצלו ארוחת בוקר, כשעל הקיר ממול פרוסה מפה גדולה של העולם, בה ניתן לראות את בריאת העולם עד התגלותו כביכול של אותו האיש, ועד לעתיד לבוא, בו על פי אמונת הנוצרים הוא יתגלה שוב.

"אמנם לא הייתי מאמין גדול באלוקים, גם לא היה לי ידע רב ביהדות מעבר לחומר של הבגרות בתנ"ך, אבל הייתי ישראלי חצוף, וככל שהקשבתי למיסיונר כך הבנתי שהוא מגבב שטויות והבלים. מצד שני, לא היה קל להתווכח ללא ידע ממשי עם מישהו שזו כל העבודה שלו. בסופו של דבר יצאתי מאותו שבוע עם הבנה שכל האמונה של הנוצרים משובשת ומושתתת על שקרים, אבל בכל זאת נותרו לי שלוש קושיות מהותיות שלא התיישבו לי עם היהדות, והותירו אותי  מהורהר מאוד".

במשך חודש שלם לאחר מכן הם המשיכו לעשות את דרכם ברחבי אפריקה, מנסים להגיע אל חוף מבטחים, כשבאותה תקופה הם מוגדרים במשרד החוץ כנעדרים, שכן בני משפחותיהם לא קיבלו מהם שום אות חיים. "עברנו מרחקים אדירים בספינות, על נהרות רוחשי תנינים והיפופוטמים, עד שהגענו בסופו של דבר אל דרום אפריקה – אזור שנחשב בטוח. פגשו אותנו שם אנשי צבא שיצרו קשר עם ישראל, וסוף-סוף יכולנו להודיע לבני משפחותינו שאנו חיים, בריאים ושלמים.

"לכאורה הייתי אמור להיות מאושר בכך שסוף-סוף הגענו למקום בו איננו צריכים לחשוש לחיינו", הוא מוסיף, "אבל הדבר היחיד שעניין אותי באותו זמן היה לקבל מענה לשאלות שנשאתי בתוכי. כשפגשתי את המשלחת הישראלית שבאה לעזרתנו, ממש שמחתי, כי ראיתי שם מישהו דתי. מיהרתי להציג בפניו את השאלות, והוא ניסה להשיב, אבל כנראה שלא היה לו הרבה ידע, והוא לא סיפק אותי. נוצר אצלי בלבול גדול, כשאני מצד אחד יודע שהיהדות היא אמת, ומצד שני יש לי שאלות מהותיות".

מה היה המקום של אשתך בכל הסיטואציה הזו?

"היא באותם ימים נהנתה מהטיול. אמנם בשלב מסוים הייתה לה פליטת פה בנוסח: 'נראה לי שאנחנו צריכים לחזור בתשובה', אבל לא פיתחנו את הנושא".

בינתיים הם המריאו במטוס אל זימבבואה, משם הגיעו למלאווי – שם המשיכו לתייר במשך חודשים נוספים, ורק לאחר מכן שבו לארץ.

תשובות לכל הקושיות

מיד לאחר שהגיעו לארץ, נסע גוטסמן לבית הוריו, וגם ביקר את אמו שבאותם ימים החזיקה בחנות בשוק הפשפשים בתל אביב. "ברחוב בו נמצאת החנות, ממש בפינה, ישנו בית כנסת המשויך לחסידות ביטשקוב", הוא מציין, "כשהגעתי לבקר את אמא, בדיוק עבר ברחוב הבן של האדמו"ר - רבי זיידא שמואל רוזנבוים, שהיה אז בן 16, וכיום הוא האדמו"ר הנוכחי. הוא ניסה לגייס אותי להשלמת מניין לתפילת מנחה, ואני עניתי לו בתעוזה: 'אצטרף למניין רק אם תשיב לי על שלוש שאלות'. הנער הבטיח שאחרי התפילה הוא ינסה לענות לי, ואכן, אחרי שסיימנו להתפלל שלפתי בבת אחת את השאלות שהטרידו אותי ולא נתנו לי מנוח.

"והנער, בסך הכל בן 16,הגיב: 'הא, זה רש"י פשוט'. הוא שלף ספר נביא, הראה לי ציטוט של רש"י וברגע אחד פירק לי את כל הקושיות שהטרידו אותי במשך חודשים. רק אז הרגשתי שרווח לי ואני מתחיל לנשום - כן, אני נמצא בדת הנכונה, השם הוא האלוקים".

מאז אותו יום נוצר קשר מיוחד בין גוטסמן לבנו של האדמו"ר. "למדנו במשך תקופה ארוכה בחברותא, שאלתי הרבה שאלות והיו לא פעם התווכחויות והתנצחויות. בכל פעם מחדש נדהמתי מהתשובות המדויקות שהעניק לי הנער הצעיר, לעתים לאחר שהתייעץ עם אביו. הפשטות המדהימה והבקיאות הבלתי נתפסת הפעימו אותי בכל פעם מחדש. אני, שהגעתי מהחינוך של כוחי ועוצם ידי, גיליתי לפתע כמה שליהדות יש כוח, וכמה שטמון בה ידע עצום. יחד עם זאת, בכל פעם שהנער ניסה לדבר איתי על דברים מעשיים, מחיתי. בפרט כשהוא היה מדבר על שמירת שבת. הבהרתי לו שזה לא הכיוון, ובבקשה – עד כאן".

זמן קצר לאחר מכן חגג גוטסמן את יום הולדתו, וכששאלו אותו הוריו מה ירצה למתנת יום הולדת, הוא הפתיע אותם כשהשיב: "טלית ותפילין". "ההורים די התפלאו", הוא נזכר, "הם לא תיארו לעצמם שאני מתכוון ברצינות, אבל אחרי שאבא ניסה לברר במה דברים אמורים, והסברתי לו שאני רוצה להניח תפילין, הוא שאל: 'כמה זה עולה?' השבתי לו שחסרים לי 600 שקלים, והוא ענה: 'אני אשלים לך'. מאז אותו יום התחלתי להניח תפילין, והתחושה שלי הייתה שהגעתי ליחסים מאוזנים עם הקב"ה – אני משתדל להיות בסדר ולהניח תפילין, לפעמים אפילו קצת מתפלל, אבל גם חי את חיי באופן שנוח לי".

אלא שאז הגיעה המהלומה. "שלושה חודשים לאחר מכן נפטר אבא מדום לב פתאומי. הוא היה אז בן 52 בסך הכל. פתאום מצאתי את עצמי קורא קדיש ומתחבר למילים, וגם מבקר בקביעות בבית הכנסת. מיום ליום התחברתי לתפילות, וזה הוביל להתקדמות נוספת. כשהתחתנתי לאחר מכן עם אשתי כבר היה ברור לשנינו שהחתונה תהיה בהפרדה, וכמובן עם קידושין כדת משה וישראל".

גוטסמן מדגיש שההתקדמות הזוגית שלהם לא נעשתה ברגע אחד, אלא בהדרגה. "היינו כל הזמן עם הפנים קדימה, יחד התחלנו לשמור שבת, להפריד בין בשר וחלב, ולהתקדם עוד ועוד. לאורך כל הדרך ליווה אותנו האדמו"ר מביטשקוב, וכיום אני משויך לחסידות ביטשקוב – חסידות עם לב חם שמקרבת מאות בעלי תשובה, וידועה בפעילות המיוחדת שעושה".

אל עולם הצילום

בשנים שלאחר חתונתם התגוררו בני הזוג גוטסמן ביפו, וחיים ערן ניהל חנות גדולה למוצרי וינטג'. "כנראה שהיו לי מוצרים מיוחדים, והייתה הצלחה גדולה. בין היתר הגיעו לחנות שלי הרבה שחקנים וזמרים מפורסמים מתל אביב, ולאורך הדרך נהגתי לצלם את המוצרים שמכרתי, זה היה כמו תחביב. בשלב מסוים התחלתי להרגיש שאני לא מסוגל עוד להיות סגור בחנות, רציתי לפרוץ החוצה ולחפש תחום עיסוק שונה".

באחד הימים הגיעה לפתחו ההזדמנות: "מישהו מהלקוחות ראה עבודות צילום שלי, והוא הציע לי להדפיס אותה על בד גדול ולהציע אותה למכירה בחנות. לא האמנתי בזה, אבל ניסיתי ולתדהמתי גיליתי שהיצירה נמכרה בתוך שעה בהרבה מאוד כסף. מאז החלטתי לקפוץ למים ולהפוך לצלם".

במשך השנים האחרונות זהו תחום עיסוקו העיקרי של גוטסמן, כאשר הוא מצלם בכל רחבי הארץ, ומציג את הצילומים בגלריות שונות, כולל בתערוכות בינלאומיות. בימים אלו מוצגת תערוכה שלו בגלריית המקלט בנושא 'מתח גבוה', כאשר בסדרה של עמודי חשמל הוא מתאר אלמנט אורבני שהפך חלק אינטגרלי מהנוף שלא תמיד עומדים על משמעותו. תערוכה נוספת תיפתח בקרוב בבית המשפט העליון, בנושא 'חברותא'. התערוכה תתייחד בכך שהיא משלבת צילומים של צלמים מכל המגזרים.

גוטסמן ואשתו מתגוררים כיום בעיר אלעד, עם שבעת ילדיהם. אך אם חשבו שהגיעו למנוחה ולנחלה, הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. "בשנה שעברה, כשהייתי בן 52, בדיוק בגיל בו אבא שלי נפטר, יצאתי חיובי לקורונה", מספר חיים ערן. "בתוך שבוע התדרדר מצבי ואושפזתי במצב אנוש, כשאני מורדם ומונשם. אני כמובן לא זוכר את אותם ימים, אבל בני משפחתי סיפרו לי לאחר מכן שצצו אצלי כמעט כל הסיבוכים שיכולים להיות – המערכות קרסו, הכליות לא תפקדו, נדרשתי לטיפולי דיאליזה ואפילו חטפתי דום לב כמה פעמים. הייתי תלוי בין חיים למוות, וכבר היו כמה פעמים בהן בני המשפחה נקראו להיפרד ממני, אבל כנראה שאלוקים חשב שיש לי עוד מה לעשות בעולם", הוא אומר, "אחרי בערך חודש פקחתי את העיניים, ואז גיליתי לחרדתי באיזה מצב נוראי אני נמצא – כולי משותק, לא מסוגל להזיז אף איבר מהגוף, אני מחובר לצינורות בכל מקום אפשרי, ואפילו לנשום אני לא יכול, אלא מונשם דרך פתח בגרון. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי הבוגרים בה פרצתי בבכי.

"באותם ימים", מספר גוטסמן, "עברתי תהליך מאוד קשה מבחינה אמונית, וניהלתי הרבה שיחות עם בורא עולם. לא רציתי לקבל את המצב בו אני לא מתפקד והגוף לא זז, זה היה סיוט נוראי. התחננתי לקב"ה שיחזיר אותי למצב בו הייתי קודם, ויבחר עבורי ניסיון אחר. גם אחר כך, כשהמצב קצת השתפר, עדיין הייתי חסר אנרגיות ונטול כל חיות.  לא הצלחתי לשלוט על הגוף, אפילו לשבת לא יכולתי, והיו קושרים אותי לכיסא עם חבלים כדי שלא אפול.

"דיברתי עם הקב"ה המון, אלו היו שיחות עם הרבה ויכוחים, כעסים ובכיות. לקח זמן עד שהצלחתי להתחזק ולהבין שכל מה שנעשה כאן היה אך ורק מתוך מידת הרחמים. הקב"ה הוא קל רחום וחנון. כמובן שלא הייתי מזמין מראש את הייסורים שעברתי, אבל אחרי שכבר עברתי אותם, אני לא מוכן למכור אותם בעד שום הון שבעולם".

רוקד ומאמין

כמו מחלימי קורונה רבים, גם גוטסמן נדרש לעבור תקופה של שיקום, והוא עשה זאת בבית לוינשטיין. "אתה צריך כוחות כמעט אל אנושיים כדי להצליח להשתקם ולחזור לחיים", הוא מתאר, "אינספור טיפולי פיזיותרפיה, כאבים, ללמוד לבצע הכל מהתחלה, וכל זה כשאתה יודע שהקושי הוא לא רק אישי שלך, אלא כל המשפחה נתונה במשבר".

מה בכל זאת נתן לך כוח?

"רק הקב"ה נתן לי את הכוחות, הוא זה שגרם לי להאמין בעצמי ולדעת שאני מסוגל לשוב לחיים. גם אשתי המדהימה לא ויתרה עליי לרגע, ואני חייב לה הכל, וכמובן – כל עם ישראל שהתפלל עליי. רק לאחר שהחלמתי שמעתי עד כמה אנשים הרעישו את השמיים, היו בתי כנסת, ישיבות, כוללים, תלמודי תורה וסמינרים – בארץ ובחו"ל שממש הפכו את העולם בשבילי. אני חושב שהקב"ה לא היה יכול לאכזב כל כך הרבה אנשים... ויותר מכל – קיבלתי כוחות מהשמחות שהקב"ה שלח לי אל תוך המשפחה. בדיוק ביום בו שוחררתי מבית לוינשטיין, זכיתי לארס את בתי הגדולה, כמה חודשים לאחר מכן התארסה בת נוספת ובשבוע שעבר היא התחתנה ברוך ה'".

גוטסמן מציין שהיה לו קצת קשה לרקוד בחתונות. "רגל שמאל שלי – מהברך ומעלה עדיין משותקת, אני סובל מצליעה ועוד לא חזרתי לעצמי לגמרי, אבל אני מאמין שבעזרת ה' זה עוד יקרה. ה' לא עוזב אותנו אף פעם, הוא עושה ניסים גדולים, והסיפור שלי הוא ההוכחה לכך".