סיון רהב מאיר: מיליארד סינים לא טועים

השבוע לפני 4 שנים נפטרה חני וינרוט, שההתמודדות שלה עם מחלתה הייתה השראה לרבים. הנה פירוש עמוק שלה על פרשת השבוע: בסוף המאבק הלילי והקשה של יעקב עם המלאך, יעקב מקבל שם חדש – ישראל. פרשנים רבים כותבים על כך שהמפגש עם הרוע, המאבק עם האויב – מרומם את האדם ומעניק לו מהות חדשה, טובה יותר. הצרות הן דבר שמחשל וחושף כוחות גנוזים.

אבל חני ביקשה להשתמש בפירוש הזה בעדינות, וכתבה כך: "חשוב לי להדגיש שאת ה'פטנט' לבחור בטוב, אנחנו יכולים לתרגל רק על עצמנו. אם מישהו מנסה ללמד אותי שהמחלה היא מתנה, אכעס עליו מאוד. אני לא אומרת שזה לא נכון, המחלה בהחלט מביאה לאדם הרבה אמת, אבל עדיין, יש דברים שמותר לנו לומר לעצמנו ולאחרים אסור לומר לנו. אישה יכולה לומר 'איזו שמנה אני', אבל אוי ואבוי לבעלה אם הוא יאשר זאת... כשמישהו מתלונן על סבל – הוא לא זקוק שנלמד אותו כמה ברכה יש בו. זה לא התפקיד שלנו, תפקידנו לחוש הזדהות, להשתתף בכאב, לא לגמד אותו. אל תבוא למישהו אחר ותגיד 'הניסיון מחשל אותך'. תהיה אמפתי, מכיל, עוזר.

"אבל באופן אישי, כשקורה לנו משהו רע, כדאי להשקיע מחשבה ולמצוא את הטוב בקושי, כדאי לנסות ולראות, בינינו לבין עצמנו, איך אנחנו צומחים מזה".

לזכרה.

בנחת

היא אמא לכמה ילדים קטנים, וכך היא כתבה לי על פרשת השבוע: "בפרשת 'וישלח' יעקב אבינו מסרב להצעה של עשיו ללכת ביחד איתו, וזה הנימוק שלו: "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים".

יעקב לא רץ קדימה בחיים עם אחיו עשיו, כי יש לו משפחה לגדל ויש לו תפיסת עולם אחרת, קצב אחר. כשיש ילדים קטנים, מתנהלים לאט. מי שאחראי לנפשות רכות ועדינות שאיתו, חייב להתעכב.

בעולם העתיק היו מלאכות רבות שדרשו נחת רוח. עבודת האדמה דרשה מהאדם לזרוע, להמתין, לתת לטבע לעשות את שלו. הרבה מלאכות נוספות הצריכו סבלנות, והאדם המצליח היה במקרים רבים האדם המתון, לא הנחפז.

בעולם הדיגיטלי, מתרבות המלאכות שדורשות יעילות ומהירות וזריזות. האדם המצליח הוא זה שמתקתק, מצמצם טווחי זמן. אנחנו מתרגלים לכך, ואז מתקשים להתאים את עצמנו לקצב של מי שאיטי מאיתנו, למשל ילדים רכים. בעולם שבו קשה להמתין 20 שניות עד שנצליח להוריד איזה קובץ, לא קל להמתין 5 דקות לפעוט שמתעקש להוריד גרביים ונעליים לבד.

בכל כך הרבה רגעים ביום, הילד כאילו אומר לנו בלי מילים: "אבא, אמא, קצת יותר לאט". כדאי להיזכר אז בפסוק הזה: "ואני אתנהלה לאיטי". כשרש"י מסביר את המילה "לאיטי" הוא כותב: לשון נחת. זו מילת קסם שכדאי לומר לעצמנו מדי פעם: בנחת".

מיליארד סינים לא טועים

איך הסינים מכנים את היהדות? שימו לב, כך כותבים את זה בסינית: 挑筋教 התרגום הוא: "דת הסרת הגיד". מעניין, במקום להגיד "עם הספר" או "העם שיצא ממצרים", הסינים מגדירים אותנו אחרת.

הסיפור הזה מתחיל בפרשת השבוע: יעקב אבינו נאבק בלילה באיש מסתורי, שנותן לו את השם ישראל. לבסוף האויב הזה נוגע בירך של יעקב, שהופך לצולע. לכן, נכתב שם, מאז ועד היום, אנחנו לא אוכלים את החלק הזה שמכונה גיד הנשה. כלומר, מאבק לילי בין הטוב לבין הרע, אירוע היסטורי שבו יעקב מקבל את השם ישראל, משפיע על הלכות הכשרות המעשיות, וקשור בסופו של דבר לסטייק שאוכלים בצלחת.

במקום לעשות טקס זיכרון למאבק ההוא של יעקב, אנחנו מכניסים אותו תכלס, לתוך החיים. במקום רק לדבר על ערכים נעלים וגבוהים, אנחנו מתרגמים אותם לשפת המעשה. הכינוי הסיני הזה מזכיר לנו משהו עמוק מאוד: היהדות שורדת לא רק בגלל אמונות ומחשבות ופילוסופיה, אלא בגלל מעשים קטנים ויומיומיים.

להפוך את הבריחה לבחירה

לרוב, החיים לא מתנהלים כפי שתכננו. לטוב ולרע, המציאות מזמנת לנו הפתעות. בשבת שעברה קראנו בתורה על יעקב אבינו, שמצא את עצמו במצב חדש ומאתגר: אחרי שנים באוהל החמים והביתי של יצחק ורבקה, הוא נאלץ פתאום לעזוב ולברוח. עשיו אחיו תכנן להרוג אותו, ואמו רבקה ביקשה שיימלט. אפשר לנחש שיעקב חש בודד ומפוחד, לבד בעולם.

הרב ערן טמיר מבקש שנשים לב לדרך שבה יעקב מתמודד עם השינוי, עם המצוקה: רגע לפני שיעקב יוצא לדרך, אביו יצחק קורא לו. הוא מברך אותו ומטיל עליו שליחות: הגיע זמנך להמשיך את השושלת ולבנות את האומה הישראלית. צא מישראל לאזור חרן, ושם תמצא אישה ותקים משפחה, שתהיה הבסיס של עם ישראל כולו. ברגע אחד יעקב הופך מפליט שבורח – לאדם שקיבל שליחות. הוא לא סתם נמלט מאחיו, הוא יוצא לבנות את עתידו.

עכשיו, יעקב יוצא לדרך מלא בביטחון ובתחושת אחריות. משמעות נוצקה אל תוך המציאות הקשה והמפחידה. הבריחה הפכה לבחירה.

את ההסתכלות הזו כדאי לאמץ גם בחיינו האישיים והלאומיים. כשנותנים לנו או לילדינו תפקיד, כשאנחנו בשליחות, כשיש ייעוד – כל העולם נראה אחרת.

גם קצת זה טוב

פעם שאלו את הרב ישראל מאיר הכהן ("החפץ חיים"), מה יעשה אדם שהגיע כמעט לסוף התפילה, וגילה שלא חשב ולא התכוון כמעט לאף מילה שאמר. הוא ענה: "שיתחיל מייד לשים לב ולכוון בכל מילה ב'עלינו לשבח' (הקטע האחרון בתפילה)". כלומר: במקום להתייאש ממה שהפסדת, תחטוף קצת טוב מעכשיו. גם הישג חלקי הוא הישג חשוב.

כשיעקב אבינו שמע שעשיו צועד לקראתו עם 400 איש, הוא חשש. בפרשה מתואר כיצד הוא חילק את אנשיו לשני מחנות – אם האחד יותקף, לפחות השני יינצל. פרשנינו מסבירים שיעקב מגדיר כאן עיקרון חשוב לחיים: "אִם יָבוֹא עֵשָׂיו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהו – וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה". כלומר, יעקב לא התייאש מהמצב, אלא ניסה להציל את מה שאפשר. גם קצת זה טוב. החיים הם לא הכל או כלום, החוכמה היא גם לדעת להשיג מה שאפשר, להציל משהו, לחטוף חלק.

רבי נחמן מברסלב מסביר שאין טעם לחכות למצב של שלמות. גם אם לא נצליח ללמוד/להתנדב/לאכול/להצטיין/להשתנות כמו שחלמנו, אסור להפסיק לנסות. אפשר תמיד להצליח חלקית, לחטוף משהו קטן, להשיג אפילו קצת. רבי נחמן חוזר שוב ושוב על המילה "לחטוף", שמתאימה מאוד לדור שלנו. צריך רק לחפש לאורך היום הזדמנויות לחטוף קצת טוב.

וזה מה שעשיתם בדקה האחרונה. חטפתם.