דור הולך ונעלם

אולי תראו את הזקנות בעזרת נשים / איך שהן מתפללות ללא סידורים / אלה, שלקרוא אף פעם לא למדו / אך לתפילה מוקדם בבוקר, כל שני וחמישי, כשמוציאים ספר תורה / הן התעוררו" (אהרן רזאל - "מנחה")

"כשנפטר אדם צעיר, כולם בצער גדול", הרעים בקולו ר' מכלוף לוי באחד מימי השבעה של אחת הנשים המבוגרות מדור הנפילים, שהלכו לעולמן לאחרונה - מרים בנימין ע"ה. "אבל צריכים להיות בצער גדול יותר על אדם מבוגר יותר - כי הוא עשה המון בחייו! הוא העמיד דורות של צאצאים, הוא הגיע לארץ ישראל מהגלות והתמודד עם דברים שהיום נראים לנו רחוקים! הוא חלק מדור שהלך ולא ישוב".

אני בטוח שכל אחד מהקוראים הרגיש את זה בלוויה או באזכרה של אדם מבוגר. איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים ההם? איפה ישנם עוד אנשים שפסגת המושגים שלהם היתה לאכול בבוקר חביתה עם קוטג', עגבניה ומלפפון - ולא לחלום על ג'יפ בשווי 200 אלף שקל? איפה ישנם עוד אנשים פשוטים שנתנו את כל כולם לילדיהם ולטובת האמונה, ופחות כיוונו את רוב המשאבים שלהם לתכנון החופשה הבאה בגיאורגיה?

ההתקדמות הטכנולוגית העצומה בעשורים האחרונים שינו את האנושות מקצה לקצה. תחשבו - לפני 100 שנה או 300 שנה העולם היה די דומה, פחות או יותר. נכון, כבר במאה ה-19 למניינם החל השימוש בחשמל, ועוד לפני כן, ב-1760, החלה המהפכה התעשייתית, אבל ההתקדמות היתה מתונה, מדודה, שפויה. בדורות האחרונים השינויים חדים מאוד, והאנושות הולכת ומאבדת את התמימות והפשטות. אבא שלי כבר לא יסתדר לעולם עם מסכי מגע, ולעומת זאת טלפון מקשים נראה לילדים שלי כשריד מעולם קדום. מרוב שהעולם "מתקדם" במהירות מסחררת, היום גם בן 20 נראה לבני 15 כ"זקן" ש"לא מבין את הדור שלנו". תכף גם בני 16 וחצי יתנשאו על בני 16, מתוך תחושה ש"אין, זה דור אחר".

בנעורי, כשהיו מביאים בבית הספר ניצולי שואה כדי שיספרו לנו את סיפוריהם המצמררים, תמיד טרחו להזכיר לנו: בעוד כמה שנים ניצולי השואה כבר לא יהיו. אתם הדור האחרון שעוד זוכה לשמוע מהם ממקור ראשון. ככה בדיוק אני מרגיש היום, כשאותו דור נפילים הולך ונאסף אל אבותיו. הילדים שלי עוד זוכים להכיר את הדור ההוא, זוכים להתבשם מהפשטות הכובשת עם המבטא האותנטי, שומעים על זקנות שבמשך שנים ארוכות שטפו בתי כנסת, או רחצו נפטרות בהתנדבות או בתשלום סמלי. הם סופגים את השרידים של השרידים, אבל מה הילדים שלהם יכירו?

"אז התעוררו, התעוררו, ואלי תראו… / איך שאחרי התפילה קוטפות עלי גפן מהשכנה / וממלאות אותן באורז שאחד, אחד בדקו / הוי כמה אורז, לא תאמינו / שהן בדקו בחייהן בסבלנות ואמונה / על שרפרף מחוץ לבית או במטבח בעמידה / במקום המדיטציות, והשיאצו והפסיכולוגים והסדנאות והספרים, שכולם בולעים / שכותבים לך על אושר ושלווה / אבל זה לא בא // הביטו באלה נשים צדקניות, הכפופות, המקומטות / שאף פעם לא זוכות / בשום פרס על מפעל חיים / אך צריך להודות / שרק אלה, כמה חיים שהן עשו / כי עשרה ילדים גידלו / את בעליהן לפני החתונה / בקושי הן פגשו / אך כשאת האורז הן בדקו וניקו / דבר אחד להשאיר שם ביקשו / וזו אהבה לילדיהן שיחיו / ובעליהן שיחיו…" (שם).

השיר המדהים הזה של אהרן רזאל - אחד האמנים השפויים והנדירים שיצא לי להכיר - מיטיב להגדיר את התחושה כלפי אותן נשים צדקניות. הן אף פעם לא עמדו על במה וקיבלו פרס מפעל חיים - אבל הביאו המון חיים וצאצאים לעולם; הן מעולם לא העבירו סדנאות דיגיטליות בתשלום של 470 ש"ח, אבל נידבו מחכמת החיים שלהם לשכנות, לילדים, לנכדים ולכל מי שרצה להאזין; והן לא הרצו לאף אחד איך לחיות באושר ושלווה, ואיך להתחזק באמונה פשוטה ועצומה בו זמנית - אלא פשוט חיו כך בעצמן, ומתוך כך הקרינו לסביבה את כל הטוב הזה. הן היו סדנה מהלכת לחיים.

ואנו, אנה נלך? סבתא "מודרנית" עם דיבור זול, חיים נהנתניים - מה היא תשאיר לדור שאחרי? אם הדור הולך ופוחת, אז מה צפוי לנו בדורות הבאים? היכן יהיו האילנות שעליהם הם יתלו?

וגם כאן, אין תשובה מנחמת מול הדור שהולך ונעלם. הדור הולך ופוחת וזה מתסכל ועצוב, אבל עלינו פשוט להפנים: אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמיים.

אם היינו מעריכים ומאמצים / את יופי התמימות והפשטות / שהם שומרים בחייהם / עוד מהכפר בצפון עירק / או פרס או כורדיסטאן / ועמוק בתוך ליבן / כמה שהן אוהבות אותנו גם…" (שם, שם).

הטור מוקדש לעילוי נשמות הנשים הצדקניות - פרחה כהן בת רחל, מרים בנימין בת זקה, רבקה-חיה אליהו בת נזימה, חנינה אוחנה בת תמו.