איה קרמרמן שואלת: מה הופך אדם למאושר?

ביום ראשון על הבוקר חברה מתקשרת, צריכה עצה: "יש לי חברה. אני מאוד אוהבת אותה אבל יש לה בעיה. בעיה ענקית. היא אף פעם לא מבסוטה. לא תיפלי עליה באמצע יום טוב. לדעתה, תמיד יש משהו שראוי לקטר עליו. אם זה לא ענייני שיפוץ הבית זה ענייני העבודה. אם לא העבודה אז העוזרת מבריזה. אם לא העוזרת - הילדים מעצבנים. אם הילדים נחמדים - הבעל בלתי נסבל. איכשהו תמיד משהו ילך לה עקום, כאילו מישהו מלמעלה עושה לה דווקא. האמת היא שאני חושבת שהיא לא מאמינה שיש מישהו למעלה, אלא אם הוא עושה לה את הדווקא התורן. בחופשת החלומות - ירד גשם. דקה לפני אירוע - השמלה לא תעלה עליה. פקק קטסטרופה - במיוחד כשהיא מאחרת. זה כל כך שיטתי, שאני כבר צוחקת על זה. פעם כשהיא צלצלה אלי עצבנית, שאלתי אם הקוסמטיקאית לא הוציאה לה את כל השחורים.

"בזמן האחרון היא באמת עוברת תקופה קשה. הרבה תהפוכות. אבל מה שמבאס אותי זה שגם כשהתקופה הזאת תעבור, היא לעולם לא תעבור, היא פשוט תתחלף באיזו קטסטרופה אחרת. את יודעת למה? כי היא עיוורת. העושר שאני רואה בחייה, בשבילה לא קיים או חסר חשיבות. תאמיני לי, יש לה הכול. נכון, החיים זה לא רק פיקניק בדשא ודובוני אכפת לי. נכון, באמת יש תקופות שבהן אנחנו מוצפים בבלת"מים מעצבנים שבדרך כלל מגיעים בשלשות, ככה כדי לפנק. אבל אלה תקופות. זה לא רצף זוועות אין־סופי שמתגלגל לנצח. יש ימים, גם אם נדירים, שהשגרה המבורכת משרה את השקט שלה ואפשר להתבונן על החיים ולראות פעמיים כי טוב, או לכל הפחות פעם אחת. אבל היא לא, אף פעם, גם אם הבסיס של החיים שלה מדהים, לפחות בעיני. היא, בעלה והילדים בריאים. בעלה משוגע עליה. יש להם כסף, המון כסף. אף על פי שכמובן היא מרגישה שאין להם מספיק. הילדים שלה מוצלחים, מדהימים, חברים זה של זה. יש להם בית, אוטו, בגדים, חברים שאוהבים אותם. וכל זה לא שווה לה. היא באמת מאמינה שהחיים שלה אומללים. מה שקשה לי זה לראות מהצד שהיא פשוט לא מוצאת סיבה להיות מאושרת. לא רק שאני באמת לא יודעת איך לעזור לה, גם בא לי פשוט לצעוק עליה, לנער אותה, לפקוח לה את העיניים שתראה כבר כמה טוב לה. אפילו שכרגע קשה. אני יודעת שזה הכי לא פייר, כי כרגע קשה. אבל די, הגיע הזמן שהיא תחליף את השיטה, כי שלה לא עובדת".

מי מאושר יותר, חילונים או חרדים?

בתזמון מדהים כמו שה' אוהב לעשות קיבלתי סרטון שהפך לוויראלי. זהו סרטון שצולם בארצות הברית. הוא התרחש בתחרות שירה על עוד אחת מבמות תוכניות הריאליטי. לבמה עולה בחורה יפהפייה, נטולת איפור, עם שיער קצוץ, כבת 30. השופטים שואלים אותה לשמה ומי בא איתה כדי לתמוך בה בתחרות. היא ענתה את שמה ואמרה שהגיעה לבד, אף אחד לא יודע שהיא נבחנת. השופטים ביקשו שהיא תספר על עצמה בכמה מילים, וזה מה שהיא ענתה: "הגעתי לפה כי אני במרוץ להגשמת חלומות. אני חולת סרטן והבנתי שאני לא יכולה לחכות יותר". אחת השופטות שאלה מה מצבה עכשיו, האם היא הבריאה. הבחורה ענתה בחיוך: "ככל שידוע לי כרגע, הסרטן התפשט בחוט השדרה, בראות ובכמה איברים פנימיים". היה ברור שכל מי שנוכח באולפן מבין את מה שלא נאמר. כשהשתיקה הכתה בחלל היא אמרה: "הבנתי שאי אפשר לחכות שהכול יהיה בסדר בחיים כדי להחליט להיות מאושרים". כשלכולם עמד מחנק בגרון או דמעות בעיניים, היא התחילה לשיר.

רציתי לשלוח לחברה הזאת את הסרטון, שתראה לחברה שלה. אבל האמת היא שזה לא עוזר. לא עוזר לנו לראות מצבי קיצון של אנשים אחרים בשביל שזה ישאיר עלינו חותם וימלא אותנו בהודיה על החיים שלנו. במקרה הרע נחשוב בגאוותנות שזה רחוק מאיתנו. אנחנו אנשים טובים, לנו זה לא יקרה, נכון? אנחנו מחוסנים לזוועות (לראיה - ההתנהלות שלנו בקורונה). במקרה הטוב סרטון כזה יכול להכות לרגע, אפילו עלול לגרום לנו להרהור תשובה. הוא יכול לגרום לנו לחשוב כמה טובים החיים שלנו ואיזו ברכה זו שלא נגזר עלינו משמיים להתמודד עם אסון איום שכזה. אבל כמו כל הרהורי התשובה הטובים ביותר, גם זה יתנדף במהרה וישאיר אותנו להתמודד עם מכשולי החיים ועם היצר הרע שחופר מנהרות מתחת לרצון האמיתי שלנו להיות פשוט מאושרים. אז מה עושים? איך עוזרים למי שעיוורים לראות את הטוב שיש להם? איך עוזרים לעצמנו להיות מאושרים?

לאחרונה נערך מחקר שמטרתו לגלות מי מאושר יותר, חילונים או חרדים? למעשה, זה איננו המחקר הראשון בנושא. כבר בשנת 2016 פרסמה הלמ"ס תוצאות סקר תחת הכותרת "פרופיל האדם המאושר". מסקנת המחקר ההוא הייתה ש־62 אחוזים מהחרדים מגדירים את עצמם "מרוצים מאוד מחייהם", לעומת החילונים, שרק 26 אחוזים מהם מגדירים את עצמם כך. המחקר האחרון מנסה להבין את הפער במצב וממה הוא נובע. האם יש נוסחה לאושר? החוקרות מצאו שתחושת שייכות ותמיכה חברתית תומכות בהרגשת שביעות הרצון. החיים בקהילה תומכת מגבירים אצלנו את האושר. אבל ישנו מנגנון עיקרי שמשפיע על מדד האושר שלנו - הכרת הטוב שמו. מי שנוהג לומר בכל בוקר "מודה אני", ודאי לא יופתע מהגילוי המרעיש. זה הסוד. להיות בהודיה, לדעת שמה שניתן לנו - בחסד ניתן. לדעת להגיד תודה למי שמשפיע את הכול ולא לחשוב שכוחי עשה לי את החיל הזה, את הטוב הזה. בנוסף לכך, תחושת הגשמה ומימוש עצמי מועילים לתחושת האושר.

אופטימיות למסוגלים

השבוע ישבתי עם הרבנית מנוחה אבר, בתו של הרב דב יפה זצ"ל, חברת אמת ומדריכת חיים. דיברנו על מה עושה אדם מאושר. מנוחה, כהרגלה, סיבכה את השיחה ושאלה: מה זה מאושר? הרי אושר זה סובייקטיבי. מה שעושה אדם אחד מאושר יכול להיות הגיהינום של האחר. אבל לרגע היא עצרה ואמרה: "אגיד לך מה אבא שלי תמיד אמר: אדם מאושר זה אדם ששם לעצמו מטרות ומגשים אותן. אבא שלי אמר שאדם צריך להרגיש מימוש עצמי". ואני לתומי חשבתי כמה מופלא לשמוע שזו הייתה דעתו של אדם שקבע את חייו בבית המדרש. שהקדיש את כולו ללימוד התורה וידע שלמעשה אין פה מטרה שאפשר להגשים אותה. לעולם לא יגיע הרגע בחייו שיאמר "סיימתי. למדתי הכול ואיני צריך ללמוד יותר". לעולם הוא לא ירגיש על פסגת ההר, כי תמיד יש מה ללמוד, לאן לטפס. תמיד הוא יישאר בגדר תלמיד. תלמיד מאושר.

ומה קורה למי שאין לו מזל של להיות בהודיה? אין לו מזור? אז יש. על זה נאמר: אופטימיות, למסוגלים. מוכח מחקרית שכשאתה משתדל לראות את הטוב שיש בחיים סביבך, אתה תמשוך את הטוב אליך. האם זה מספיק? לעניות דעתי לשבת במיטה, לעצור את החיים לפני צחצוח השיניים והסנדוויצ'ים של הילדים ולהבין את החסד שקיבלתי גם היום לארח את הנשמה שלי בגוף, יעשה את העבודה טוב יותר.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".