סיון רהב מאיר: מה עושים בלי הסלולרי, ואיך אפשר בלי שבת?

1. שלושה ספרים חדשים נחתו על השולחן שלי, ושלושתם נראו לי השבוע אקטואליים יותר מכל הפושים והעיתונים. הם לא עוסקים ב"סערה" החדשותית היומית, אלא באיך היא מתנהלת. לא במשבר הפוליטי, אלא במה בכלל מניע את הפוליטיקה כיום, ולא רק אותה.

"מנותקים – מה קורה כשמאה בני נוער מתעוררים בבוקר ללא הסמארטפון שלהם?", זה שם הספר החדש שכתבו חננאל רוזנברג ומנחם בלונדהיים. שני החוקרים ניתקו מאה תיכוניסטים ישראלים מהמכשיר הקטן שהפך למעצב הגדול של זהותם, וביקשו מהם לכתוב יומן, במשך שבוע. התוצאה מרתקת: הצעירים חשו תנועת מטוטלת בין אושר לדכדוך, תסכול להארה, לחץ לשחרור. הם באמת לא יכולים איתו, ובאמת לא יכולים בלעדיו. מצד אחד הם חלמו עליו בלילות וחשו כאבי פנטום בהיעדרו, אבל מצד שני גם כתבו על רוגע ושקט שלא חשו מעולם בעבר, על שיחות משמעותיות שניהלו לראשונה, על ריכוז בלימודים, על ניצול הזמן, על פעילויות ספורט וחברה. ממש כאילו חושים חדשים התגלו בהם.

מה שחשוב הוא כמובן לא השבוע של הניסוי, אלא השבוע שאחריו, וזה שאחריו. הכותבים מסיקים כי שבוע כזה נטע בתיכוניסטים תחושת מסוגלות טובה וחיובית. רבים מהם אמרו שינסו לאמץ מעתה הרגלים אחרים ולאזן את השימוש.

2. אבל הספר "מהפכת הקשב: העידן הדיגיטלי – השבר והתיקון" של מיכה גודמן מבהיר שלא יהיה לצעירים האלה כל כך קל לשנות את היחס למכשיר. הוא כבר מזמן שולט בהם, במקום שהם ישלטו בו. גודמן טוען שיותר מהיחסים בין חילונים לדתיים, יותר מהיחסים בין ימנים לשמאלנים ואפילו יותר מהיחסים בין ישראלים לפלסטינים, היחסים בינינו לבין הכלים הדיגיטליים שבידינו הם המאתגרים ביותר כרגע. אותה טכנולוגיה, שבעבר עזרה לאדם להתגבר על מכשולים והקלה עליו, היא היום המשעבדת הכי גדולה שלו. זה משפיע עלינו ברמה האישית (משבר פסיכולוגי, עם זינוק בנתוני הדיכאון והחרדה) וברמה הלאומית (משבר פוליטי־חברתי במדינות רבות, בגלל התגברות האיבה והקיטוב ברשתות).

גודמן טוען שמאז פרוץ המהפכה הדיגיטלית נוצר בעולם גירעון חדש: גירעון ברמת הקשב של בני האדם. טובי המתכנתים בעולם עובדים על כך שלא נהיה נוכחים בארוחת הערב עם הילדים שלנו, או לא מרוכזים בדייט. כוחות גדולים מאיתנו משקיעים אינספור משאבים כדי שנהיה יותר זמינים, אבל פחות קשובים. שכל הידע של העולם יהיה בכף ידנו, אבל לא נצליח להתרכז בו כלל. שנוכל ליצור קשר עם כל האנשים בתבל, אבל לא נצליח להיקשר אליהם באמת.

לדבריו, אנחנו הדור שנגזר עליו להיות הראשון בניסוי העולמי הזה. לכן כדאי שנוציא את הראש מכל ה"דרמות" שהרשתות מאביסות אותנו בהן, ונשים לב לדרמה הגדולה מכל: הקרב על השפיות שלנו.

3. בשני הספרים שמתארים היטב את המצוקה שאליה האנושות נקלעה, השבת לא מוזכרת. לכן הספר השלישי בערימה כאילו עונה להם. "זמן שבת – השבת של המועמד לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית", מאת הסנטור ג'ו ליברמן.

בקרע הנוכחי בין רפובליקנים לדמוקרטים, מדהים להיזכר שעד לפני כמה שנים, ג'ו ליברמן, היהודי הדתי והשמרן למדי, היה המועמד של הדמוקרטים לסגן נשיא. הספר שלו הוא שיר אהבה לשבת. היהודי הבכיר ביותר בפוליטיקה האמריקאית אי פעם, מזכיר לקוראים יהודים־אמריקאים שהם לא צריכים לוותר על מורשתם כדי להגיע הכי רחוק שאפשר. להפך. ליברמן מתאר באופן מרתק את הקמפיין לנשיאות, שהיה עוצר בכל פעם מחדש ביום השביעי, ואז ממשיך במלוא המרץ. לדבריו שמירת השבת שלו רק הגבירה את ההערכה כלפיו כאדם בעל עקרונות. לקורא הישראלי, ליברמן מזכיר איזו מתנה עצומה קיבלנו, ואיך צביון שבתי יכול להיות האור של המדינה היהודית לעולם.

4. בפרשת השבוע שקראנו השבת, פרשת "וישלח", יעקב פוגש מחדש את אחיו עשיו, שמציע לו לחיות עימו בצוותא. יעקב מסרב ומסביר את ההבדל ביניהם: "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה ולרגל הילדים", הוא אומר לאחיו. פרשנינו מסבירים: יעקב רואה את העולם אחרת גם בתחום המלאכה ("ששת ימים תעשה מלאכתך", אבל יום אחד הוא עוצר ושובת) וגם בתחום הילדים (הוא משקיע במשפחה ובחינוך, ובעיניו זה לא בזבוז זמן, זו הדרך הנכונה לנצל אותו). יעקב מציג תפיסת עולם איטית יותר אבל יסודית יותר, שבה השבת והמשפחה במרכז.

אלפי שנים אחר כך, ג'ו ליברמן מנסה להשמיע גם היום את קולו של יעקב: הוא מסביר איך בשבת הוא לא "כבוד הסנטור", ואפילו לא ג'ו, אלא יוסף ישראל בן חנן, השם שבו הוא עולה לתורה. הוא מזכיר כיצד בשלושת הרגלים (סוכות, פסח ושבועות) עם ישראל נהג לעלות לרגל לירושלים כדי לחגוג, אבל בשבת – הקדושה מגיעה ישירות אלינו, למטבח ולסלון. לאורך הספר הוא מגיש מדריך מעשי: מההכנות ביום שישי (כולל קניית זר פרחים לרעייתו הדסה), דרך הדלקת הנרות, קבלת השבת, הקידוש, הסעודות הטעימות (שבה פעם בשבוע האמריקאים מוותרים על ג'אנק פוד ואוכל מהיר), הקפה הזוגי של שבת בבוקר (עוד טקס מקודש, מתברר), תפילת שחרית של שבת, קריאת התורה (לדבריו, זו הזדמנות עבורו להקשיב לא לפוליטיקאים נואמים, אלא לדברו של אלוקים), המפגש החברתי בבית הכנסת, וגם הזמן הפנוי לשיחה, לשירה, לקריאה ולשינה. הוא מתעכב על טקס ההבדלה בצאת השבת, ומסביר עד כמה אנחנו זקוקים בחיינו להבדלה, לגבולות, לאבחנה בין זמנים ומצבים. זה הרי בדיוק מה שהרשתות מחבלות בו, היכולת להגדיר זמן שקט וזמן זמין, זמן פרטי וזמן ציבורי.

השבת לא תפתור לבדה את כל הבעיות החדשות של דורנו, אבל בעידן שבו מנתקים בכוח צעירים מסלולרי למשך שבוע לצורך ניסוי, היא מציעה לנו נוסחה עדינה יותר. לא להיות מחובר 24/7, אלא 24/6, מתוך הבנה שהיום הזה משפיע לטובה גם על ששת הימים שאחריו. זה אולי משפט המפתח בספר של ליברמן: "כששואלים אותי: איך אתה יכול להפסיק את כל עבודתך כסנטור כדי לשמור שבת מדי שבוע? אני עונה: איך הייתי יכול לעשות את כל עבודתי כסנטור אלמלא הייתי מפסיק כדי לשמור שבת מדי שבוע?".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".