מעוררות השראה: 25 נשים בהפקת ענק, ללא כל תמורה

האולם מחשיך, הווילונות עולים, ועל הבמה נחשפת תפאורה מושקעת ונוצצת. בקדמת הבמה נראות עשרות שחקניות, בתלבושות מושקעות וייחודיות. דממה בקהל, המופע מתחיל, וככל שעוברים הרגעים כך נתן להתרשם שגם התוכן הוא ברמה גבוהה, וכך גם העיבודים, הסאונד ורמת המשחק של המופיעות.

נראה שאם מישהו יקום ויספר שמאחורי הפקת הענק מסתתרות להן עשרות נשים חרדיות, שכמעט אף אחת מהן לא הוכשרה בתחום באופן מקצועי – יהיה קשה להאמין לו. כך גם אם הוא יחשוף שהן לא מקבלות אף תמורה על השקעתן, למרות שמקדישות להפקה ימים ולילות.

אבל זוהי האמת לאמיתה. דווקא בימים אלו של ערב חג החנוכה, בו מתקיימים מופעים רבים מכל הסוגים והמינים, יצאנו להציץ להצגה שונה וייחודית, שנעשית בהתנדבות מלאה, כשמאחוריה מסתתרים סיפוריהן של נשים מעוררות השראה.

מאנגליה לישראל

הכל התחיל לפני כ-18 שנה, כאשר עלו לארץ חיה ריגל וריקי רייכמן - תושבות אנגליה. עוד בצעירותן נהגו השתיים לארגן בחו"ל הצגות שונות, ולאחר שהגיעו לארץ הגיעו למסקנה שאין סיבה שמסורת ההצגות לא תימשך. ריקי באותה תקופה התבקשה לסייע בגיוס תרומות עבור ארגון חסד כלשהו, והיא החליטה יחד עם חיה שההכנסות מההצגה יוקדשו כולן למגבית הצדקה.

כבר מהרגע הראשון היה ברור להן שהמופע יהיה בשפה האנגלית – שפת האם שלהן, וכך אכן היה. הן העלו אותו בתחילה באולם בית העם בירושלים, ובשל הביקוש הרב הוסיפו מופע נוסף ביום שלאחר מכן. האולמות שהתמלאו עד אפס מקום, והקהל שכמעט יצא מגדרו, גרמו להן להבין שכנראה ציבור הנשים החרדיות דוברות האנגלית בארץ, משווע למשהו בסגנון הזה. חיה וריקי הבינו שיש להן משהו ביד, ומאז הן מפיקות בכל שנה מחדש מופע חדש וייחודי, אשר רק הולך ומשתכלל מבחינה מקצועית.

גם הקהל גדל משנה לשנה, ובשנים האחרונות מתקיימים שישה מופעים בארץ, כל אחד מהם לפני כ-1000 נשים, ועוד מופעים נוספים ברחבי אירופה. אבל הדבר הכי מיוחד במופעים הוא שכל המשתתפות בהצגה – השחקניות, הבימאיות, נשות התפאורה וכל העוסקות במלאכה – עושות זאת בהתנדבות מלאה.

בהתנדבות וללא תמורה

שרה גורדון, אחת המשתתפות הקבועות בשנים האחרונות, מספרת על עצמה: "אני לא באה מרקע של משחק. דווקא יש לי תואר במדעים ובמשך שנים שימשתי כמורה למדעים בתיכון. את ההצגה של 'ריגל' אני מכירה כבר שנים, אבל הפעם הראשונה בה העזתי להציע את עצמי כשחקנית הייתה כשראיתי שיש פרסום על אודישנים. הגעתי לאודישן ובסופו של דבר קיבלתי תפקיד קטן. בשנה שלאחר מכן כבר קיבלתי תפקיד גדול יותר, ואחרי כמה שנים בהן נטלתי חלק כשחקנית, התחילו להטיל עליי גם משימות הקשורות לכתיבה ולבימוי".

גורדון מציינת שבזכות ההופעות היא גם עשתה מהפך בחייה המקצועיים, שכן ראתה עד כמה שהיא מתחברת לעולם הבמה והמשחק. "כיום אני עוסקת בעיקר בבימוי ובכתיבת הצגות וגם בהפקת הופעות בווידאו – בעברית ובאנגלית. כבר עשר שנים שאני עוסקת בתחום".

אבל על ההופעה השנתית של ריגל היא לא מוותרת. היא נותרה אצלה כתחביב, וגם כהזדמנות להתנדבות ללא תמורה. ולא רק היא, כ-25 נשים משחקות בהצגה על הבמה, ומספר זהה של נשים נמצא מאחורי הקלעים, כדי לסייע בהפקת הערב. "הנשים שלנו עושות הכל", מדגישה גורדון, "יש אצלנו אחראיות תפאורה ויש מנהלות טכניות, יש אחראיות על הסאונד והתאורה, יש נשים שתופרות תלבושות ועוד הרבה. כולן עובדות יחד, בשיתוף מדהים".

מיהן הנשים האלו? מאיפה הן הגיעו?

"רוב הנשים הן כאלו שנולדו בחו"ל אך מתגוררות בארץ, רובן מאזור בית שמש, אך יש גם כאלו שבאות מירושלים, ואפילו יש מישהי מפתח תקווה. יש מתוכן כאלו שמתעסקות במשחק כמקצוע, כמה מהן בעלות תשובה שבעברן למדו את תחום הדרמה ועסקו בו, אבל הרוב הן נשים כמוני – שמעולם לא למדו זאת באופן מקצועי, אבל ככל שהשתתפו יותר במופעים, כך הן התקדמו והפכו למקצועיות".

גורדון מציינת שגם טווח הגילים של המופיעות הוא גדול מאוד: "המופיעה הצעירה ביותר אצלנו בשנה זו היא בת שתים עשרה, ומן העבר השני יש סבתות שמשתתפות, ועוד נשים בטווח רחב של גילים. חלק מהמשתתפות הן נשים ש'גדלו עם ההצגה'. אחת השחקניות למשל הופיעה בהצגה הראשונה בתפקיד של נערה. באותם ימים היא הייתה נשואה עם ילדים קטנים, אך נראתה כמו נערה צעירה. כיום היא כבר סבתא, ולפני כמה שנים נבחרה לשמש דווקא בתפקיד הסבא.

"יש מישהי אחרת שמשחקת בכל פעם מחדש בתפקידים משמעותיים, ואף אחת מהצופות לא שיערה מעולם שהיא מתמודדת עם גמגום, כי אנשים שמגמגמים כידוע לא מגמגמים בדרך כלל כשהם על במה. באחד הימים עשינו קליפים של מאחורי הקלעים, ושם היא נחשפה וסיפרה על כך. שמענו לאחר מכן שהדיבור על הנושא נתן כוח להמון בנות ונשים, לא פחות מהתכנים של ההצגה עצמה".

גורדון מדגישה שההשתתפות במופעים אינה פשוטה, מאחר שהחזרות נערכות בתדירות גבוהה ביותר, וככל שמקרבים למופע כך הופך הלו"ז לצפוף. "אנחנו מתחילות להתכונן למופע כשנה מראש", היא מסבירה, "בערך כשמסתיים המופע הקודם, אנחנו כבר מתחילות לחשוב על המופע החדש. המפיקות שלנו עסוקות בכך ממש במשך כל השנה, אך כולנו מצטרפות אליהן רק בהמשך ועובדות קשה כדי להגיע מוכנות. לקראת המופע יש שבועות בהם אנו מקיימות חזרות ארבע פעמים בשבוע. גם בתקופת הקורונה לא ויתרנו, ופשוט הפקנו מופע בהסרטות, ואפשרנו לנשים לצפות בו מהבית. את רוב-רובן של ההסרטות ביצענו באזור בית שמש, כי לא יכולנו לצאת למרחקים בשל הסגרים, ואת החזרות עשינו כמובן בזום. זה היה ממש מורכב".

ואת הכל אתן עושות ללא כל תמורה?

"לגמרי ללא תמורה", מאשרת גורדון, "ואף יותר מזה – בסיום ההצגות בארץ אנחנו טסות מידי שנה למשך עשרה ימים לאירופה, כדי להופיע שם בשישה מקומות שונים. מכיוון שמדובר בכספי צדקה, אז כל אחת מאתנו מממנת את הכרטיס שלה".

הצגות עם תוכן

במה עוסקות ההצגות?

"ההצגות כולן מומחזות כמחזמר. אנחנו לוקחות בכוונה אגדות עם ידועות או סיפורים קלאסיים והופכות אותם למופעים שמתאימים לתכנים שלנו. הרעיון הוא להעביר דרך אותם סיפורים את המסרים לחיי היום-יום. כי לעתים דווקא כשמדובר בסיפור עלילה דמיוני שאינו עוסק בחיים האישיים שלנו, נשים יכולות להזדהות יותר עם המסר ולהפנים אותו. המסרים עוסקים בנושאים כמו ידידות וחברות, חשיבות המשפחה, האמונה בכך שיש לך כוח לשנות את עצמך, ועוד דברים בסגנון".

מכיוון שאתן נשים חרדיות – יש דברים שנמנעים מכן בהצגות?

"בוודאי. זה מתחיל בתלבושות שחייבות להיות צנועות לגמרי, זה ממשיך בכך שאין שום אפשרות להעלות גבר על הבמה – לא כאיש צוות ובוודאי שלא כמופיע, ובכלל, אנחנו תמיד עוברות על המלל שוב ושוב, כדי לוודא שהוא באמת מתאים ואין שום מילה או משפט שעלולים להפריע למישהו".

אבל מעבר לכך נראה שרק השמיים הם הגבול. "חיה וריקי, המארגנות, מאמינות ביכולות של כולנו, ומבחינתן אין שום דבר שהוא בלתי אפשרי. כך למשל החלטנו לפני כשנתיים להפיק את הסיפור 'מחליקיים של כסף', וכבר מהרגע הראשון הודיעה לנו חיה שנצטרך לעשות את כל המופע על סקטים מיוחדים, כדי שייראה כאילו שאנחנו מחליקות על הקרח. בתחילה היה נראה בלתי אפשרי ללמד את כולן להחליק, אך בסופו של דבר זה קרה. 

"בשנה אחרת הפקנו את ההצגה על אליסה בארץ הפלאות, בה מסופר בין היתר על הזחל שהפך לפרפר. עד היום אני לא יודעת להסביר איך בדיוק זה נעשה, אבל התופרת שלנו שבמקצועה בכלל תופרת שמלות כלה, הצליחה ליצור תלבושת מיוחדת במינה, שנראית בתחילה כמו זחל, אחר כך היא הופכת לגולם, ואז בלחיצה אחת היא נפתחת והופכת לפרפר. היא הוכיחה לנו שאם יש צורך אז הכל אפשרי".

מעבר לעיסוק בתכני המופעים, מציינת גורדון שהן רואות זאת כהזדמנות מיוחדת לגבש בין ציבור הנשים דוברות האנגלית בארץ. "יש לא מעט נשים דוברות אנגלית שמתגוררות בישראל ללא משפחה וכמעט ללא מכרות. עצם זה שהן יכולות לצאת בשעות הערב למופע ולשבת יחד עם עוד כ-1000 נשים בעלות רקע זהה, זה דבר שתורם להן המון. גם אנחנו, כמפיקות וכמופיעות, מרגישות שהמופע ממש מאחד בינינו. אנחנו שומרות על קשר הדוק לאורך כל השנה, מרגישות כמו משפחה. יש לנו אפילו כמה שידוכים שיצאו על הדרך".

ויש גם סיפור טראגי, אך מיוחד מאוד, שמלווה את מאחורי הקלעים של 'ריגל'. "לפני כשנה וחצי, בערב פסח תש"פ ארע אסון גדול, כאשר בביתה של אחת המארגנות פרצה שריפה – בעלה הלך לעולמו, היא ובתה נפצעו והבית היה למאכולת אש", גורדון מספרת את הדברים וניכר שהדיבור על כך קשה לה. "המארגנת אושפזה בבית חולים במשך תקופה ארוכה, והיה מדהים לראות איך כל מי שאי פעם השתתפה בהצגה הגיעה אליה כדי לעזור בכל מה שאפשר. ערב פסח זהו זמן בו אנחנו בדרך כלל כבר בוחרות את סיפור ההצגה שיופיע בשנה הבאה, אבל במקרה הזה הבנו כולנו שכנראה לא תהיה הצגה, כי במצב הזה הדבר היה נראה בלתי אפשרי.

"אבל המארגנת לא ויתרה", מתרגשת גורדון, "היא ביקשה מאחת החברות שתביא את המחשב שלה, ועוד מתוך בית החולים הן התחילו לעבוד על ההצגה של השנה הבאה. בסופו של דבר גילינו שדווקא העיסוק בהצגה בזמן כל כך לא פשוט, נתן למארגנת כוח וגם לכולנו. עד היום אנו שואבות מכך השראה מרובה".

המופע הבא של ריגל יתקיים בעוד כחודש, והפעם מדובר בהמחזת הסיפור 'נשים קטנות', מה שאומר שיש ארבע שחקניות ראשיות ועוד הרבה השקעות ורעיונות מרתקים בדרך. "בשם ה' נעשה ונצליח", חותמת גורדון את השיחה, ופונה להמשיך בהכנות, יחד עם שאר חברותיה.