פחד מהשד שיצא מהבקבוק: למה אנחנו לא מדברים עם בן/ת הזוג?

"עזוב, אני לא רוצה לפתוח את זה עם אשתי/בעלי".

כמה פעמים תשמעו את המשפט הזה או אולי כבר שמעתם...

"אבל למה?", תשאלו את אותו אדם סובל, שכעת סיים לשפוך את לבו בפניכם על אותן נקודות בהן הוא מרגיש כי הצד שכנגדו, זה שהוא/היא נישא/ה לו לפני כך וכך שנים, ממרר את חייו.

ברוב המקרים תוכן התשובה זהה, אלא שהוא מגיע במגוון עטיפות וצלופנים. פעם זה "אני מפחד לפגוע בה", ופעם זה "הוא יכעס ויאשים", ולפעמים זה יכול להיות בצלופן של צדקות, כמו – "אני זה שצריך/צריכה לעבוד על עצמי. הצד השני לא אשם שאני קפדן/רגיש/צריך".

ניסוחים מעין אלו הם עטיפות. אמנם אנחנו מאמינים בהם, בתירוצים ובאמירות הללו, אך לא באמת מוכיחים במציאות כי השלמנו איתם והחלטנו לחיות על פיהם. לא טוב לנו, נקודה.

ברוב המקרים התוכן שמסתתר מאחורי האמירות הללו הוא משהו בסגנון הבא: "אני מתפוצץ מבפנים ובא לי להטיח בפרצופו של השני את כל הדברים הרעים שאני חושב על התכונות שהשם יתברך 'חנן' אותו בהן, ואפילו קצת להעליב אותו (כן, מגיע לו אחרי כל הסבל הזה שהוא מעביר אותי יום יום) ולא בא לי לוותר. אבל אני מפחד. אני לא באמת מפחד ממנו, כי הצד השני לא ירביץ לי או יפגע בי פיזית. אבל השלימות של הזוגיות שלנו תיפגע. ומפחיד אותי להיות כמו כל האלו שרבים ואולי גם מתגרשים. עדיף לי לשתוק. עדיף לא לעורר את השד שיצא מהבקבוק, כי לך תדע לאן זה יוביל...".

עצוב וקשה.

אין מילים לתאר את התחושה של ה"מחנק" הזה, כשיש בנו דברים שכל כך מציקים, חונקים והורסים לנו את החיים, ואנחנו מנועים מלומר אותם ולעבוד עליהם.

אבל הפחד חזק יותר מכל.

אז לפני שנרגיע את הפחד, אנחנו צריכים לנבור קצת יותר לעומק ולהבין מהיכן הוא נובע.

התוכן הנ"ל שציירתי, הוא השם הכולל של הפחדים הללו. כי בסופו של דבר, כשהדברים הפחות טובים יעלו, אכן התמונה הכללית של חיינו עלולה לקבל גוונים קודרים במיוחד. אבל כפי שאמרנו, זוהי אכן התמונה הכללית. כי לפחד הזה ישנן כל כך הרבה דרכים וצורות להתבטא, שאין די במאמר אחד בכדי לסקור אותן. אבל בכל זאת ננסה לגעת במספר נקודות.

א) בן/בת הזוג – אף על פי שאנחנו כועסים ופגועים מאוד, זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים את הצד השני. אנו יודעים כי הצד השני עלול להיפגע או לכעוס מאוד, ומרגישים "רעים" אם נאמר את אשר על לבנו, ובכך נפגע באדם היקר לנו כל כך.

ב)אנחנו – להביא את הטענות שלנו אל השולחן ולדבר עליהן, זוהי חולשה ונזקקות. לא תמיד אנחנו מאפשרים לצד השני לראות את אותה חולשה, מכל מיני סיבות. לעיתים אנחנו אף מפחדים להכיר בעצמנו את אותה חולשה. באינסטינקט אנחנו מבליגים ואומרים לעצמנו להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה.

ג) התורה – בשם התורה כביכול, בתים רבים נהרסו עד היסוד. אנשים נצמדים לטענות שהם מוצאים להן הצדקות ומקורות כביכול, ראשונים ואחרונים, ומרגישים כישלון אישי רוחני כאשר יש להם טענות וחולשות. הם בטוחים כי אם רק היו חיים את "כללי" התורה בנושא הזוגיות, הכל היה מושלם. אז הם מנסים לשחק שהכל טוב, כדי לא לצאת עמי הארץ או משהו...

ד)ניסיון העבר – החלק הכי קשה. ניסינו בעבר להעלות טענות, וקיבלנו "בעיטה לפרצוף". איך עכשיו נעשה אותה טעות שוב? כשאנחנו מביעים רצון לשינוי מהצד השני, אנו חושפים חולשה שלנו, ומנסים לקבל מהשני גב ותמיכה לכך שהחולשה שלנו אכן לגיטימית וראוי לנו לקבל עליה השתתפות רגשית בצער שאותה תלונה מבטאת, ושינוי מעשי. כשזה לא קורה, אנו נחוש מושפלים ונרמסים ולא ניתן את ליבנו שוב על מגש בכדי שהצד השני ינפץ אותו לרסיסים.

אלו היו מעט נקודות המחזיקות את המרובה, ואין כאן המקום להאריך.

אז מה עושים?

ראשית, חובה לציין כי אם וכאשר אתם קוראים את המאמר ועדיין חושבים שכדאי לכם לסבול בשקט, זו זכותכם המלאה, ואני לא בא לומר לאיש מה לעשות בחייו. אבל בכל זאת ננסה לתת זווית קצת שונה.

בואו נעשה לרגע ניסוי מחשבתי קטן: אם בא אליכם אדם קרוב ללבכם ומתלונן על כך שכאשר אתם לובשים חולצה אדומה ביום שני בשעה 10 זה פוגע ברגשותיו, אתם אולי תסובבו את האצבע על הרקה, אבל מסתבר שתשתדלו מאוד לא ללבוש בשעה הנקובה את הצבע האדום. למה? לא כי הבנתם ממש למה זה מפריע או איך זה פוגע, אלא פשוט הבנתם שיש לו "שריטה", ואתם מתחשבים.

כעת לשלב העמוק יותר: כאשר אותו אדם אומר לכם שיש לו "שריטה", ומשום מה הוא חייב לשתף אתכם בתחושה קשה שלו שנגרמה בעקבות כך שבעבר לבשתם את האדום הארור, אך הוא ממש לא מאשים אתכם ולוקח על עצמו את ה"שריטה", אלא רק רוצה כעת אוזן קשבת, אני מניח שגם כעת תוכלו לשמוע אותו ולא להתערער.

גם אם הבנתם, אל תשתעממו בנמשל, כי יש כאן פאנץ' חזק מאוד: אתם לא באמת חושבים שמה שמפריע לכם יפריע לכל אדם ביקום. הרי נניח שהבית שלכם מוזנח, ומפוצץ אתכם שהצד השני לא משקיע בסדר ובניקיון, אני יכול למצוא לכם בקילומטר הקרוב אליכם לפחות עוד שלושה בתים מוזנחים שבהם לא בדיוק מפריע למישהו הבלגן והלכלוך... אז למה אתם מציגים את הטענה שלכם כאילו היא כל כך לגיטימית, שאם הצד השני לא הבין אותה עד היום הוא מטומטם?

אם רק הייתם נותנים לצד השני לגיטימיות למעשיו וכבוד למי שהוא ולהתנהגות שלו, אבל בד בבד דואגים לעדכן אותו ב"שריטות" שלכם, הוא היה יכול להקשיב באמת.

אבל אנחנו אנשים שמעדיפים לסבול ולהירקב מבפנים במקום לתת לצד השני תחושה שהוא בסדר.

לא באמת ככה, אבל באמת זה יוצא ככה במציאות.

זה לא באמת ככה, כי אנחנו פשוט רואים את העולם במשקפיים של צדק ושחור לבן. כשמתעוררת לה טענה כלשהי אנחנו מיד מתארים לעצמנו בראש איך אנחנו מתווכחים ואיך הצד השני עומד בכל תוקף על צדקתו ואיך אנחנו מוכיחים לו מהשמיים והארץ, מהכתובים והלא כתובים, את טעותו.

שימו לב: זו אינה אסטרטגיה זולה. אם אתם עדיין בטוחים כי הצד השני מטומטם, המסר יעבור אליו ולא משנה בכמה שיטות וניסוחים תשתמשו בשביל לטשטש את זה. לא יעזור שתדברו בניסוח של: "אתה איש מדהים. אבל לי קשה כשלובשים לידי חולצה אדומה. מה לעשות? זו שריטה שלי". או: "את אישה נפלאה, ואני בטוח שלא רצית לזלזל בי. אבל שתדעי שיש לי רגישות גבוהה, וכשאמרת לאמא שלך שאני לא עוזר לך לשבת בבישולים, אני נפגעתי. אבל אני רק רוצה שתדעי את זה, ולא בא ממקום של כעס".

שקרנים! אתם כועסים ועוד איך. אתם חושבים מחשבות מאוד לא מחמיאות על הצד השני, ורק מאמצים ניסוח שפינחס הירש המליץ עליו. זה לא יעבוד לכם, באחריות!

אם לא באמת נכבד את הצד השני, ונכיר בכך שיש לו עולם משלו, צורות התנהגות שונות משלנו ונקודות שחשובות לו יותר או פחות, וזה לגיטימי לגמרי באמת, לא נוכל לעולם להביא את הטענות שלנו בלי לפתוח מריבה, או לפחות מריבונת.

באופן כללי אפשר לומר כי כמעט בכל המקרים בהם זוגות באו לייעוץ וסופסוף פתחו את כל תיבות הפנדורה וה"מפלצות" שהשתוללו להם בבטן, אמנם בהתחלה שניהם נרתעו מכך, והרגישו שעולמם עלול לקרוס, אך בסופו של תהליך השד לא נורא כל כך, וזה אפילו מקל ומרגיע לדעת שהנה, דיברנו על הכל והעולם לא קרס. הרי אנחנו בנקודת מוצא שרק רוצים לאהוב ולחיות ביחד בטוב. אז למה לא לדבר על הדברים כפי שהם, ולנסות לראות כיצד משפרים בלי לכעוס ולשמור בבטן?

לשמור בבטן עושה רק כאבי בטן. צריך למצוא את הדרך הנכונה להוציא את הדברים, בכדי שנוכל לקבל עליהם מענה הולם.

שימו לב: אנחנו לא רוצים "יועץ" שרק ינמיך אותנו עוד יותר ויאמר לנו שהטענות שלנו לא לגיטימיות ויתיימר לחנך אותנו מה נכון לחשוב או לרצות או לעשות. אנחנו רוצים בסך הכל פלטפורמה מכבדת שתוכל לשים בפרופורציות הנכונות את הטענות שלנו ותגרום לשנינו לקבל אחריות, ובמקביל לכך שנשמיע את אשר על לבנו - נוכל לשמוע את אשר על לבו של הצד השני, מה שעד היום לא כל כך עשינו, כי היינו עסוקים בפחדים ושדים ומי יודע מה עוד...

בהצלחה!

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.Cpini41133@gmail.com