למה לא כדאי לעזור למי שסובל מכאב כרוני?

נקודה נוספת שחשוב להתייחס אליה בהקשר של כאב כרוני, נוגדת למידת ההזדקקות של האדם הסובל לעזרתה של הסביבה. במקרים רבים, כאשר אחד מבני הזוג, למשל, סובל מכאב כרוני – בן זוגו יעשה כל שביכולתו בכדי לסייע לו ולהקל מעליו במסירות רבה.

מדובר במחווה יפה מאד, אולם לא תמיד יעילה. נסביר מדוע.

ראשית יש לזכור, שישנה חשיבות רבה לכך שהאדם הסובל מכאב כרוני ילמד כיצד להתמודד עם המצב ולהסתדר בעצמו. הסיבה לכך אינה רק בכדי להקל על הסובבים אותו, ובמקרה זה: בן הזוג, אלא בעיקר לטובתו של הסובל עצמו! ככל שהוא יצליח לתפקד יותר, למרות הקושי והכאב – כך הוא ירגיש מוערך יותר, מכובד יותר, והרגשה זו עשויה להיות מהותית להמשך תפקודו בחיים!

כאשר אדם מרגיש שביכולתו לתפקד למרות הכאב, הוא מרגיש שליטה בחייו. הוא גם מרגיש שהוא שולט בסבל, בכאב, וכבר הזכרנו במאמרים הקודמים כי ברגע שבו האדם יצליח להתעמת עם הכאב ואפילו להתיידד עמו – הוא יחוש ממילא הקלה רבה.

אולם מלבד זאת – יש לדעת, שבאופן טבעי, כאשר בן הזוג האחד מסייע לבן זוגו הסובל לבצע מטלות שביכולתו לבצע בעצמו – הוא בעצם "מלמד" אותו "שפה" חדשה... שפה ש"מפעילה" את בן הזוג שלו! באמצעות תלונות, כעסים, תסכולים, או מרמור – הוא מצליח להפעיל את רגש הרחמים אצל בן זוגו, שמתגייס לסייע לו, להקל מעליו, ולנסות לרצות אותו.

בשלב הראשוני – בן הזוג הסובל עשוי לחוש הקלה. אולם עם הזמן, בן הזוג האחר עלול להישחק, כאשר המצב הולך ומחמיר: עם הזמן בן הזוג הסובל מתרגל להיות מוגבל יותר, מה שמגביר את התלות שלו בבן זוגו ומטיל עליו מעמסה כבדה יותר, שגורמת לו להישחק יותר ויותר, והמעגל אינו מסתיים אף פעם.

לכן, נדגיש: אין ספק בכך שאדם הסובל מכאב כרוני זקוק לעזרה ולהתחשבות. אולם שאלת המינון הינה שאלת מפתח, שתשפיע במידה רבה על יכולתו להמשיך ולקיים את מערכות היחסים בחייו בצורה יציבה ותקינה! הדברים אמורים בבני זוג, אולם באותה מידה הם אמורים גם במערכת שבין הורים וילדים, ובכל מערכת אחרת.

מינון גבוה מדי של הזדקקות לעזרת הזולת ישנה את מבנה מערכת היחסים, ויהפוך אותה ממערכת של "חיים משותפים" – למערכת של "מטפל ומטופל", כאשר ההשלכות של השינוי הזה עלולות להיות משמעותיות ביותר. מערכת של "מטפל ומטופל" – אינה יכולה להתקיים למשך פרק זמן ממושך מדי מבלי שתוביל לשחיקה, ובהמשך - לחוסר שביעות רצון מצידם של שני הצדדים.

לכן, אם ניקח לדוגמה בעל שסובל מכאב כרוני, חשוב שהאישה תעודד אותו להתאמץ ולתפקד בעצמו כפי מידת יכולתו, מבלי שתהיה אדישה לקושי ולכאב, חלילה. כך, הבעל עשוי בהחלט להפתיע את עצמו, ולגלות כי הינו הרבה פחות מוגבל מכפי שחשב, ובמקביל – האישה תרגיש שאמנם היא תומכת בבעל שמתמודד עם קושי, אולם הקושי הזה אינו הופך את חייה שלה לחיים שכל כולם טיפול בבעל מוגבל.

במקרה זה, למשל, האישה יכולה לומר לבעלה: "אני מבינה שקשה לך, ואני גם רוצה לעזור ולסייע, ובכל זאת – אני לא אוכל תמיד להיות שם לצידך, ואני מאמינה שביכולתך להצליח לעשות דברים רבים בכוחות עצמך". מדובר במסר מעצים, שמלווה באמפתיה ובהרבה נכונות לתמוך ולסייע.

כמו כן, כאשר הבעל הסובל מתאמץ להיות עצמאי ולבצע פעולות בכוחות עצמו – חשוב לעודד אותו ולהעניק לו חיזוקים חיוביים, כמו למשל: " משמח אותי מאד שאתה מצליח לבצע בעצמך חלק ממטלות הבית! הדבר נותן לי הרגשה טובה ומשפר את מצב הרוח". או למשל: "היה נחמד כל כך שההורים שלך היו אצלנו, ושוחחנו על נושאים שונים ומגוונים. השיחה הזו נתנה לי חיזוק לכך שהחיים שלנו עשירים ומלאים בתוכן מעבר לכאב עמו אתה מתמודד".

כך, מתוך מחשבה ורגישות, ובאמצעות הקשבה הדדית – יוכלו בני הזוג למצוא לעצמם את שביל הזהב, שיאפשר להם להמשיך לנהל חיים תקינים ומשותפים, מיטיבים ומספקים, למרות הכאב ולצידו.

לשוחח בפתיחות

ועדיין, גם לאחר כל הרגישות בעולם, וגם כאשר ישנה מסירות רבה מצידו של בן הזוג האחר לסבלו של משנהו, חשוב להדגיש: כאשר אחד השותפים במערכת יחסים כלשהי מתמודד עם כאב כרוני – בהחלט יש סבירות גבוהה לכך שהדבר יוביל למשברים. ברגעי משבר, עלולים להיאמר משפטים שלאחר מעשה יתחרטו עליהם, משפטים אשר מוטב אילו לא נאמרו מלכתחילה.

הדבר עלול לקרות, כאשר בן זוג של אדם הסובל מכאב כרוני, לדוגמה, מרגיש מתוסכל מכך שהוא נדרש להשקיע כל כך הרבה מחייו בכדי לסייע לבן זוגו. הוא עלול בהחלט להרגיש ברגעים מסוימים שהוא היה רוצה להפסיק את ההשקעה הזו, ולחזור לחיות חיים רגילים ושלווים...

ובכן, כאשר נאמרו משפטים קשים, או כאשר נוצר מתח סביב מערכת היחסים בין בני הזוג – חשוב לדבר על כך בפתיחות. האישה יכולה לומר, למשל: "אני יודעת שקשה לשנינו, ולפעמים אני מרגישה חלשה ומתוסכלת... אבל חשוב לי להדגיש שהרגעים הללו אינם משקפים את הגישה הכללית שלי, אלא רק מבטאים נפילה נקודתית".

כך תוכל האישה לשדר, מחד, כי היא יכולה להכיל את המצב, ואינה מרגישה חוסר אונים לעומתו, אולם מאידך – היא תוכל להרשות לעצמה "לאוורר" את הרגשות מבלי לכלוא ולדכא אותם, וגם להעביר מסר לבעלה, כי היא רוצה לעזור, אך גם זקוקה לזמן עבור עצמה. כאשר אירוע זה של פריקת רגשות מוגדר כאירוע נקודתי וחד פעמי, שני הצדדים יכולים לקבל אותו בפרופורציה הנכונה, מבלי להיבהל.

ובכל זאת, כמובן, יש להימנע ממשפטים בסגנון של "אל תגזים בתיאור הקושי שלך", או "אתה רק מחפש תשומת לב", או "הכל מתחיל בראש ובמחשבה", או "למה אתה לא יכול ללמוד לחיות עם הכאבים שלך". את אותו אפקט של אוורור הרגשות ניתן להשיג באמצעות משפטים אמפתיים ותומכים יותר, כמו למשל: "אני באמת רוצה לעזור לך, אבל לפעמים זה קשה גם לי". במצבים בהם בן הזוג הסובל מתגבר ומתמודד בכוחות עצמו, ניתן להוסיף ולומר: " מחזק אותי מאד ונותן לי כוח, כשאתה מצליח לעשות חלק מהדברים לבד".

גם מצידו של בן הזוג הסובל, חשוב להקפיד להודות לבן הזוג השני על העזרה שהוא מגיש, ולא לקבל אותה כמובנת מאליה. משפט כמו: "אני יודע שמדובר בתקופה קשה עבור שנינו, ואני מאמין שנעבור אותה יחד", או "אני יודע שבימים הללו אני לא במיטבי", הינם משפטים שיסייעו לשני בני הזוג: לבן הזוג התומך, המשפטים הללו יעבירו את המסר, על פיו הסיוע והתמיכה שהוא מגיש אינם נתפסים כמובנים מאליהם, ויעניקו תחושה של אמפתיה ביחס להתמודדות שהוא חווה. הם גם יאפשרו שיח פתוח על הקשיים הכרוכים במצב, ולגיטימציה להכרה בקושי שאינו מבוטל.

אולם לא פחות מכך, התזכורת הזו חשובה עבור בן הזוג הסובל... כאשר הוא יתייחס אל הקושי כזמני וחולף, הוא יוכל להפנים כי מדובר בתקופה זמנית, וכי הימים הטובים הם שמהווים את עיקר החיים, כאשר עליהם יש לשים את הדגש.

כמובן, יש לזכור כי קבלת העזרה כמובנת מאליה – הינה הדרך המהירה ביותר להפסיק את העזרה הזו... ולעומת זאת, ההתפעלות מעזרה והפרגון בעקבותיה – מובילים אל הדרך שתשמר את העזרה לאורך זמן.