גילוי מבהיל: "גידול סרטני שהתפשט לבלוטות הלימפה. נשברתי לרסיסים"

במשך שנים נמנעה רונית עמאר מכל מפגש עם רופאים. לא ביקור בזמן מחלה, לא בדיקות מעקב ולא בדיקה לאחר לידה. הפחד מהרופא גבר על כל כאב ומיחוש. "יש לי פחד עצום מפני רופאים, בדיקות דם, בתי חולים ודקירות. במשך שנים התחמקתי מכל הליכה למרפאה ולא משנה איך הרגשתי. גם כשנולדו ילדיי חמקתי מבית החולים ברגע הראשון שהייתי יכולה, ואף לא נתתי לאחיות לפתוח לי עירוי. זה היה הסיוט בהתגלמותו, והעדפתי להתמודד עם הכול לבדי, רק לא להזדקק לרופא".

ואיך הסתדרת? אף פעם לא נזקקת לתרופה או מרשם כלשהו?

"כשידעתי בדיוק מה אני צריכה, הייתי מגיעה, מבקשת מרשם והולכת. אבל לא הסכמתי לשום בדיקה ושום שאלה. לפעמים הרופא היה שולח אותי לעשות בדיקות דם, לא בגלל בעיה מסוימת אלא רק בשביל הרוגע והשנים החולפות. הוא היה מקליד ומקליד, ונותן ערמה של הפניות ומסמכים לבדיקות מומלצות. ואני הייתי מהנהנת בראשי כמסכימה, לוקחת את כל הדפים, אומרת תודה ושלום, וברגע שיצאתי מהרופא עם המרשם המבוקש, זורקת את כל ההפניות לפח הקרוב... לרגע לא חשבתי על טווח ארוך ומניעת סיכונים בריאותיים. רציתי רק לברוח מהרופא, ולא עניין אותי שום דבר מעבר לכך".

הרופאה ה"קשוחה"

רונית כבר טיפסה לגיל 46, וזכתה להפוך לסבתא לשתי נכדות מתוקות. היא המשיכה לחמוק מכל בדיקת רופא, עד אותה בדיקה גורלית שהצילה את חייה.

"לא הייתי מגיעה לבדיקה הזו", מגלה רונית בכנות, "אם לא רופאה אחת מדהימה שהכריחה אותי ללכת לבדיקות".

הכריחה? איך רופאה יכולה להכריח?

"היא השתמשה בחוכמה רבה בכל הכלים שעומדים לרשותה, ופשוט הכריחה אותי. אז עוד כעסתי עליה כל כך... בסך הכול נזקקתי למרשם שגרתי שכבר קבלתי כמוהו בעבר ללא כל שאלה. משום מה, באותו יום החלטתי ללכת למרפאה בבוקר לפני העבודה ולא אחר הצהרים. נכנסתי לד"ר יעל לנדאו, שעבדה בשעות אלו בקופה, ובקשתי את המרשם. הרופאה הקלידה את פרטיי ורגע לפני שהוציאה את המרשם, היא סקרה את התיק הרפואי שלי ונדהמה. 'איך יכול להיות שהתיק שלך ריק לגמרי? אין לי שום מידע רפואי עליך במשך שנים!'

"'טוב, תכתבי לי אילו בדיקות את רוצה שאערוך', אמרתי לה באדישות, יודעת היטב שלא אעשה איתן דבר. אבל הרופאה לא הייתה תמימה. היא כתבה לי הפניות לבדיקות והורתה לי ללכת לבדיקה אצל רופאת נשים, וזהו. מה זהו? חיכיתי למרשם שלי, ובמקום זה קבלתי הפניות? התרגזתי.  'אני צריכה גם את המרשם ', הזכרתי לה. והרופאה הפתיעה אותי ואמרה: 'אני לא יכולה לתת לך אף מרשם לפני שתלכי לרופאת נשים ותערכי את הבדיקות. זה חוסר אחריות מצדי! '

רונית ניסתה להתחנן לרופאה ולחלץ את המרשם מידיה, אבל לא עזר לה כלום. הרופאה הייתה החלטית ונחושה, ורונית ניסתה למצוא מוצא.

"להיכנע וללכת לבדיקות כלל לא הייתה אופציה מבחינתי", היא מגחכת. "ומה אעשה אם אני רוצה את המרשם? מילא, אלך בערב אחרי העבודה, חשבתי, וקיוויתי שיהיה רופא אחר במשמרת".

אכן, רונית הגיעה לרופא בערב וביקשה בתמימות את המרשם הדרוש לה, כאילו לא הייתה בבוקר ולא היה כלום. הרופא החל להקליד עבורה את המרשם, ופתאום הוא עצר וברר: 'היית בבוקר אצל ד"ר לנדאו?'

רונית החמיצה פנים ואישרה כי אכן כן. היא בקרה אצל ד"ר לנדאו הבוקר, אבל מה זה משנה?

הרופא הדהים אותה ואמר: "היא חסמה לך את התיק, ואין לי אפשרות להביא לך שום מרשם".

"כאן התרגזתי באמת על הרופאה", משתפת רונית. "לא הבנתי מה היא רוצה ממני. מדוע היא מציקה לי כל כך? אני מרגישה מצוין! מה אכפת לה מהבדיקות שלי? אבל כנראה שבאמת היה אכפת לה, לרופאה, ולי לא הייתה כל בררה אלא ללכת לרופאת נשים".

גילוי מבהיל

"המזכירה סידרה לי תור מהיר, ועוד באותו שבוע התייצבתי אצל הרופאה כשכולי חסרת סבלנות. רציתי רק להתפטר ולהיות אחרי הביקור המאולץ, אבל הרופאה שאלה כל מיני שאלות, ובדקה אותי בעדינות. ואז היא אמרה לי בזהירות כי יש לי גוש גדול בבטן, והיא חושדת שזה גידול סרטני.

"זו הייתה כמו פצצה על ראשי. אני? שכל חיי בורחת מרופאים, עכשיו חולה בסרטן? זה לא יתכן. איך זה קרה לי? ואם לא הייתי ניגשת לבדיקה, מתי הייתי יודעת על הגוש הזה? לא הצלחתי לעכל את הבשורה.

"באותה בדיקה הרופאה לקחה דגימה ושלחה לביופסיה. תוך כדי כך, נזכרתי שהרגשתי בבוקר גוש קטן נוסף והיה נראה לי מוזר. הרופאה הקשיבה בכובד ראש והחליטה לשלוח אותי לבדיקה אצל כירורגית.

"יצאתי ממנה המומה ומזועזעת. בכלל לא חשבתי שהבדיקה הזו יכולה להיות משמעותית. אלמלא הרופאה העקשנית, לא הייתי ניגשת לעולם לבדיקה. ומה היה קורה איתי אז? לרגע שכחתי מהפחדים שלי, מול סכנת חיים הכול התגמד.

לאחר שבוע של לחץ וחששות, הגיעה רונית אל הכירורגית לבדיקה. היא שאלה מעט שאלות ובדקה ביד רגישה, ותוך דקה נחתה על רונית הפצצה השנייה: "רונית יקרה", אמרה לה הרופאה, "מצטערת לומר לך שיש לך סרטן נשים".

"לא יכולתי לשמוע את זה", מצטעפות עיניה של רונית כשהיא נזכרת באותו רגע קשה. "עוד פעם בשורה כואבת כזו? מה פתאום? זה פשוט לא אני. זה לא יכול להיות. אבל הרופאה הסבירה לי מה היו הממצאים שהרגישה, וגם הוסיפה שכנראה זהו גידול סרטני עם מעורבות הלימפה. המילים היו נראות לי יותר מדי מפחידות, וכמעט קרסתי. הרופאה נתנה לי להירגע, ויצאה בעצמה אל המזכירות לסדר לי תורים לכל הבדיקות הדרושות. בזכותה היו לי תורים מהירים לממוגרפיה, אולטרה סאונד וביופסיה ללא שהייתי צריכה לטפל בכל הפרוצדורות בעצמי.

"חזרתי הביתה המומה ורק ניסיתי להדחיק את בשורות האיוב. הכירורגית הסבירה שכנראה אצטרך לעבור הקרנות וניתוחים, אבל אני לא יכולתי לחשוב על כל זה. הרי אני מתפקדת כמו תמיד ובריאה לגמרי, איך זה קשור אלי בכלל?! לא שיתפתי כמעט אף אחד במה שעובר עלי, אבל חברותיי לעבודה במחלקת החינוך במועצה, הכירו בי שאני לא כמו תמיד. הן הרגישו שעובר עלי משהו לא קל.

מול המחט

שבוע ימים עבר ביעף, וכבר הגיע תורה של רונית להתייצב לבדיקות. "הגעתי לבדיקות עם בעלי ועם הרבה חששות ופחדים. את בדיקות הממוגרפיה והאולטרה סאונד הצלחתי לעשות, אבל אז הגיע תורה של הביופסיה. בבת אחת התעוררו כל הפחדים שלי מול הבדיקה הפולשנית ולא הייתי מסוגלת לשתף פעולה. "אין מה לדבר", אמרתי לבעלי, "אני לא מסכימה להיכנס לבדיקת ביופסיה. לא מוכנה שידקרו אותי".

(צילום: shutterstock)

"התכוננתי באמת לקום וללכת, אבל הרופא והאחות לא הסכימו להרים ידיים. 'את חייבת לערוך את הביופסיה. זו סכנת חיים, ואנו חייבים לבדוק את סוג הגידול', הם הסבירו לי שוב ושוב.

"'אל תאמין להם', קראתי לבעלי. 'הם סתם אומרים, אתה לא רואה? אני בריאה ומרגישה מצוין. והם לא יביאו את המחטים שלהם וידקרו אותי. אין מצב'.

"התכוננתי ללכת משם בלי שום שיקול דעת הגיוני. המחטים הילכו עלי אימים, וכל ההסברים נפלו על אוזניים אטומות. דקירה? זריקה? מחט? לא בשבילי.

"במשך שלוש שעות הפצירו בי האחות והרופא שאסכים לבדיקה. הם היו סבלניים ואנושיים במיוחד, ולא לעגו לפחדיי. הם ראו את המצוקה הגדולה שלי ופשוט המתינו בסבלנות שאירגע ואסכים לבדיקה החשובה. הם היו שליחים מיוחדים של הקב"ה לעזור לי בזמן המורכב הזה, ולבסוף, בחסדי ה', בשעה שמונה בערב הייתי אחרי הבדיקה המפחידה. לא יודעת איך שרדתי אותה עם כל הפחדים שלי, אבל נשארתי בחיים..."

כשה' פותח דלתות

"ושוב חזרתי הביתה וניסיתי להשכיח מראשי את כל הבשורות הרעות, אבל לא ממש הצלחתי. כמה ימים אחר כך הגיעה התשובה מהביופסיה הראשונה, וזו הייתה תשובה מעודדת מאד: ברוך ה', הגידול איננו ממאיר ואצטרך לעבור 'רק' ניתוח. הניתוח עצמו נראה לי מאיים דיו, אבל כל עוד המתנתי לתוצאות הביופסיה השנייה עוד לא יכולתי לנשום לרווחה.

"כמה ימים לפני פורים קבלתי את ההודעה על תוצאות הביופסיה השניה. בלב הולם פתחתי וגיליתי שאכן זהו גידול סרטני שהתפשט כבר לבלוטות הלימפה. האבחנה הייתה מדכאת ואני נשברתי. מרגע זה נתתי לבעלי ולחברותיי לנהל את הבדיקות והתורים וכל מה שהיה צריך, כי הרגשתי שאני לא מסוגלת לשאת יותר את הקושי והמתח. והן עשו זאת בנאמנות רבה ותמכו בי כל העת בצורה מופלאה.

"בשלב זה אמרה לי הרופאה שעלי לעבור בדיקה נוספת לברר אם יש גרורות לגידול. זוהי בדיקת pet-ct ולעתים לוקח זמן רב עד שנמצא תור פנוי. אך בחסדי ה' הרופאה והכירורגית וצוות המרפאה נרתמו כולן לעזרתי והצליחו להשיג לי תור מיוחד כבר ביום למחרת. פחות מעשרים וארבע שעות אחר כך, יצאתי מהבית בשש בבוקר לאסותא רמת החייל. ידעתי עד כמה זה חסר תקדים, והרגשתי שהקב"ה מלווה אותי בכל רגע ופותח לי דלתות בזו אחר זו.

"כעת הרגשתי שעלי לשתף את ילדיי במה שקורה אתי. לא רציתי שהם ישמעו על הכול מאוחר יותר ויצטערו שלא לקחו חלק בהתמודדות. קראתי לכולם לבוא הביתה לערב אחד, וסיפרתי להם על תוצאות הבדיקות. הם חיזקו אותי מאד והתפללו לרפואתי כל העת.

"ביום הפורים עצמו, הספקנו לחלק משלוחי מנות, ורגע לפני שישבנו לסעודה קבלתי הודעה מאסותא על התוצאות של בדיקת pet-ct. ברוך ה', הבדיקה הראתה כי בניסי ניסים עוד לא היו גרורות. שוב ראיתי כי הגעתי לבדיקה ממש ברגע האחרון, והגילוי בשלב זה הציל את חיי. הכירורגית שמעה ממני את התוצאות והייתה מאושרת: 'בעזרת ה' את תצאי מזה', היא עודדה אותי. 'רק טיפולים כימותרפיים, ניתוח, הקרנות ואת אחרי זה', כך היא כתבה. וזו הייתה מתנת הפורים שלי לילדיי.

"קבעו לי רשימת תורים למחלקת אונקולוגיה", מספרת רונית, "והתחלתי את התהליך: 8 טיפולי כימותרפיה, 2 ניתוחים, וסדרת הקרנות לסיום. בכל פעם מחדש היה עלי להתמודד עם פתיחת ווריד מאיימת, עם זריקות ודקירות, עירויים ובדיקות. ידעתי שאני חייבת לטפל וזו סכנת חיים, אבל הלב לא השתכנע שלא לפחד מהמחטים הדוקרות. הקב"ה עזר וריחם עלי, ושלח לי שליחות רחמניות וסבלניות במיוחד: האחות בקופה הייתה בעלת ידי זהב, וטיפלה בי בעדינות רבה. גם בבית החולים היו שתי אחיות נהדרות שטיפלו בי בהרבה מסירות ורוגע, והיו רגישות אלי במיוחד. בכל פעם שלא מצאו לי וריד, היו קוראים לאחת מהן, והיא תמיד הצליחה להרגיע אותי ולהחדיר את המחט. בהמשך, כשהצמידו לי אחות אחראית, הקב"ה עזר ומינו את אחת מהן להיות האחות הקבועה שלי. זו היתה הקלה גדולה עבורי. לא יודעת איך הייתי מחזיקה מעמד בלעדיהן.

(צילום: shutterstock)

בשלב הטיפולים הכימותרפיים היתה רונית נוסעת אחת לשבועיים בימי רביעי לתל השומר, מקבלת את הערוי במחלקת אשפוז יום אונקולוגי, ולאחר כמה שעות חוזרת הביתה. "לא רציתי להרגיש חולה בשום אופן", היא אומרת. "אחרי התאוששות של סוף שבוע ומנוחה בשבת קודש, הייתי מגיעה לעבודה ביום ראשון כאילו לא עברתי כלום. התאמצתי להמשיך בשגרה, וזה נתן לי הרבה תקווה וכוח להחזיק מעמד. גם בני המשפחה והחברות היקרות שלי עודדו אותי ותמכו בי ללא הפסקה. בעיקר מה שנתן לי את הכוח, היה האמונה בטוב. ידעתי כי מחשבה חיובית יוצרת מציאות, והתחזקתי והזכרתי לעצמי כל הזמן לחשוב על הכול בצורה חיובית ומאירה. האמנתי שהקב"ה יעזור לי לעבור את הימים האלו בבריאות ואצא מהם לחיים טובים ולשלום".

לקח לחיים

בחסדי ה', רונית זכתה להבריא ולסיים את סדרת הטיפולים בהצלחה. "תשעה חודשים של טיפולים וכאבים היו מאחוריי, כאשר התבשרתי שהמחלה מוגרה. רק כדורים למניעה נותרו לי לחמש השנים הקרובות ובזה סיימתי בעזרתו יתברך.

"ועוד משהו חשוב נותר לי למזכרת: אני כבר לא מזלזלת באף בדיקה והנחיה רפואית. למדתי שבדיקות רפואיות הן לא משחק. בכל פעם שהרופאה מתקשרת ואומרת לי שהגיע הזמן לבדיקה נוספת, אני הולכת למרפאה בלי חוכמות, ויודעת שזה חלק חשוב בשמירה על החיים. מה שמעניין הוא, שגם לחברותיי התחלתי לנדנד ולהזכיר לכולן לערוך בדיקות מעקב בהגיע הגיל המתאים. כיום ממליצים על גיל חמישים לבדיקות שגרה, ולמי שיש במשפחתה היסטוריה רפואית מומלץ להיבדק כבר מגיל ארבעים. בזכותי, חברה שלי גילתה בשלב מוקדם ממש שיש לה סרטן נשים והיא רק הייתה צריכה ניתוח ולא יותר מכך, ואימא של חברה גם כן גילתה את המחלה בשלב ראשוני, וברוך ה' חסכה לעצמה הרבה סבל. ואני ממשיכה וממליצה לכל אחד לא לזלזל בבריאות, ולדאוג לכל הבדיקות הדרושות בכל שלב. החיים שלנו יקרים מדי, ואסור להפסיד אותם בגלל עצלות או פחדים מיותרים.

ואי אפשר בלי הסיום המרגש של רונית: יומיים לאחר שהיא סיימה את מסכת ההקרנות, היא זכתה להוביל את ביתה לחופה. חודש אחר כך היא זכתה גם לחתן את בנה. וכיום יש לה כבר חמישה נכדים מקסימים. "אני מודה לה' על השמחות שזכינו לחגוג עם ילדיי, ולא מפסיקה לחשוב כמה הייתי עלולה להפסיד אלמלי נכנעתי לרופאה והלכתי לאותה בדיקה מצילת חיים", מסכמת רונית. "זכיתי לראות ניסים גדולים ומודה על כך לקב"ה, רופא כל חולים".