היא לא עוזבת. היא תישאר לפליטה

אין לה כוח לניסיון הזה. מתנוסס מולה כמו סדין אדום. והיא השור כמובן, מהסוג הקשוח. עיניים פוזלות, קרניים מסולסלות ונשיפה מלאת חרון שגוברת עם כל נפנוף. מרגישה את כל העצבים מצרצרים בתוכה ניגון מר. כל מה שהיא רוצה לעשות זה לעמוד על הר גבוה ולצעוק על החיים האלו זעקה גדולה ומרה: אהה!!! די! תתיישרו כבר! תפסיקו לאתגר, להכשיל, להפיל אותי בתוככם. לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה!

הרחמים העצמיים לא עוזרים. הניסיון, כדרכו של ניסיון, פשוט כאן. מתפרס לאורך ורוחב התודעה. לא נראה שמתכוון לעזוב לעולם. היא נושרת לתוכו כפרי בשל. נבלעת בתוך האומללות האין סופית שהוא משווק לה.

רגע לפני שהיא שוקעת עד צוואר בעיסה הדביקה שלו, היא רואה אותה. עצה תמימה מאוצרם של הצדיקים. מתוקה כזו, טהורה. העצה מנסה להגיד לה משהו, אבל היא לא מצליחה לשמוע, העצה רחוקה. רחוקה כל כך.   

"בואי!", היא קוראת אליה בכל הכוח. נאחזת בטוהר הנעלם. מזיזה לרגע את הסדין האדום המתנפנף, נכנסת למעמקים של עצמה. "רק את יכולה לעזור לי באמת, אני מרגישה נורא כל כך עכשיו".  

והפלא קורה - העצה נדלית. פתע היא שומעת: והיה המחנה הנשאר לפליטה - הישארי לעצמך!

תקבעי בלבך שאיך שיהיה, לא תעזבי את ה' יתברך,

ולא תייאשי את עצמך לעולם,

רק תמשיכי להתייגע ולחטוף טוב בכל יום מימי חייך.

היא נושמת את המילים פנימה.

יהיה איך שיהיה.

היא לא עוזבת.

היא תישאר לפליטה.

לעצמה. למשפחתה. לילדיה.

היא תנסה לחטוף טוב מתוך הביצה. מתוך קטנות הדעת והחשכה.

מה טוב עכשיו?

למרוח סנדוויצ'ים לילדים זה משהו טוב. להזכיר להם לקחת אותם - זה גם טוב.

להעביר סמרטוט. לטאטא. לברך על כוס קפה, לחשוב מחשבה טובה ועוד אחת, להגיד תודה על מה שיש, לנשום עמוק....

הנה, היא עושה.

חוטפת.

ופתע, השור הזועם שבנפש שוקט. אי אפשר לרדוף אחר סדין שהפך מאדום ללבן-ניטרלי. והיום החדש שמחכה לה, עם הניסיון המעיק-מציק, נראה הרבה פחות מאיים.

היא תמשיך לחטוף טוב. תעשה את שלה.

בעליות ובירידות. במשברים בנפילות.

היא תמשיך.

עד ישקיף וירא השם משמיים.

ובינתיים מתוך האדמה הבוצית,

בוקעים פרחים מלבלבים

מתנות יקרות שאפשר לקבל רק בחושך  

כשיבקע האור

גם היא תוכל לראות אותן.