האם מה שעשיתי כרגע – מאפיין אותי וקובע את האישיות שלי?

יש לנו נטייה לחשוב שאנשים הם אוסף של כל המעשים שלהם ביום יום.

מי אני?

מה שאני עושה ומה שאני חושב.

אך זה לא מדויק.

אני זה החלק הטהור שבי, החלק שפועל ועושה את הדברים שאני אוהב ומתחבר אליהם. הדברים שעושים לי טוב.

שאר הדברים שאני עושה אינם חלק ממני, והמרחק שאליו הם לוקחים אותי מעצמי אינו אלא חסימה מחשבתית שהיא בעצם עצת היצר מספר 1.

אין לי כוחות. אני לא מסוגל. אני עושה ועשיתי כך וכך אינספור פעמים. מה פתאום שעכשיו אהיה אחר? שעכשיו אפעל אחרת?

אבל צריך לזכור - הפעולה הלא-טובה שנעשתה לפני שניה אינה אני, אינה מגדירה אותי ואת ישותי.

היא חיצונית לי ונובעת אך ורק מכוח המחשבה השגויה שהביאה אותי לנצל את האנרגיות האינסופיות שיש בי, במקום הלא נכון.

האנרגיות האינסופיות

החלק אלוק ממעל שבנו, אין לו גבולות.

גם אם הוא רק חלק, הוא נושא את תכונות השלם.

זאת אומרת שהקב"ה טבע בנו חלק אלוק - תכונה של אינסופיות.

והיכן מתבטאת התכונה הזו?

בתת המודע שלנו.

בכל אדם קיימים שני חלקי נפש. החלק המודע והחלק הלא מודע.

החלק המודע הוא בעצם כל הדברים שנמצאים במחשבה שלנו. מה אני חושב על עצמי, על הסביבה ועל מציאות החיים. וכן הפעולות שאני מניע את עצמי לעשות באופן יזום מתוך מחשבה שמכירה במציאות הזו.

החלק התת-מודע מהווה את האמונות והתפיסות שלכאורה איני מודע להן. אני לא יודע שכך אני חושב ובזה אני מאמין, אבל עמוק בפנים זה מה שבאמת נמצא שם (וכן כל הפעולות שנעשות אצלנו "על אוטומט" - בלי שנקדיש להן מחשבה מיוחדת).

אם רק נצליח להשתחרר מחשבתית מתפיסות ואמונות שמגבילות ומצמצמות אותנו, נפסיק למנוע מעצמנו יכולות וכוחות, ונגלה שהם שם תמיד, גם אם לפני רגע חשבנו והרגשנו ופעלנו אחרת.

כי אם הקב"ה נותן בנו אמון בכל בוקר מחדש, ודאי שיש בנו הכוח.

גם אם התחושה כרגע היא שונה, עלינו רק להבין מה שם בפנים חוסם ומונע,

לשחרר באופן הנכון ו-לפרוץ קדימה!

מנוחה מעייפת

מקובל לחשוב, שעבודה פיזית = מאמץ מעייף.

האם ריצה היא דבר מעייף? האם טיפול בילדים חייב להיות מתיש? האם שינה ארוכה מחזקת את הגוף? האם חופש מעבודה הוא מרגיע?

הכל תלוי בהרגשה = באנרגיות.

מה הניע אותי לפעולה?

שימוש בכוחות פיזיים ומנטליים לצורך ביצוע פעולה שנותנת לי תחושת משמעות ו/או הנאה, במילים אחרות - לעשות משהו שאני אוהב, לא מהווה הוצאת אנרגיות, כי אם בדיוק להפך.

בדיוק כשם שמנוחה מרובה מדי לא מטעינה אותנו באנרגיות, אלא רק מותירה אותנו עייפים משהיינו.

הגוף והנפש משפיעים זה על זה באופן מדהים.

אם הנפש חדורת מטרה ומלאת מוטיבציה, גם אדם שגופו עייף מאוד, מסוגל לבצע פעולה שלכאורה מצריכה מאמץ.

וכן להיפך, אדם מרוקן מאנרגיות ולא מתעניין, גם אם יהיה רווי שינה ומנוחת הגוף, לא ירגיש ש"יש לו כוח" לבצע את הפעולה.

כי הכל תלוי במנוע הפנימי. בחשיבות שאנחנו רואים בעשיה שלנו ובסיפוק שנחוש במהלכה ו/או לאחריה.

מחק את המילה המיותרת

לא, זה לא שם של משחק.

זו הדרך לזכות בחיים.

אם נדייק, ניתן לומר שאדם שיצליח ליישם את ההצעה הזו, יחווה חיים רגועים ומאושרים(!) יותר, בכל המישורים, וככל שישתדל ויתמיד, כך ילכו חייו וישתפרו.

או-אה, נשמע מעניין.

הפטנט הקטן שלנו הוא פשוט לשכוח.

לשכוח מהמילה "אמור".

לא, לא "אמור" של התורה. "אמור" של "בעל אמור להקשיב לאשתו", "ילדים אמורים לרוץ ולעשות כל מה שאמא אומרת", "הבוס אמור להתחשב", "האישה אמורה לנקות את הבית", "אני אמור להיות מושלם", "אלוקים אמור לדאוג לי", וכן על זו הדרך.

ברגע שנבין שתכל'ס, אף אחד לא חייב להיות או לתת או לרצות או להיראות כמו שאנחנו חושבים שהוא "אמור" -

וכן, גם אני לא חייב להיראות או לתפקד או לא משנה מה, באיזושהי דרך שבה החליטו אחרים או אפילו אני -

נוכל להניח לכל המחשבות הטורדניות על כמה שאנחנו, אה, לא נעים לומר - מסכנים...

יהיה לאחרים הרבה יותר נעים לתת לנו ולקבל מאיתנו, וכן לנו יהיה הרבה יותר נעים לתת ולקבל.

נוכל להביט על עצמנו ועל העולם ממקום נקי ומעריך,

ומעל הכל - נזכה להביט באינסוף(!) המתנות שהבורא מעניק לנו בכל רגע ורגע, בעין טובה, מלאים בהכרת הטוב.

כי אין דרך טובה מהענווה!

אחי, תהיה גבר!

"קום כגבר והתגבר להודות על חטאים".

גבר. מלשון גיבור.

גבר זה לא "מי ידבר איתי? אני חזק. אני יציב. אני לא טועה ואף אחד לא יתעסק איתי".

גבר זו גבורה.

ועל מה?

"איזהו גיבור הכובש את יצרו".

ומה הכי מחזק את היצר הרע אצל הגברים? הגאווה.

גבר אמיתי הוא אחד שמתגבר על הגאווה. ומסוגל להנמיך את הראש גם כשהוא לא יוצא הכי "גבר" לפי תפיסת רוב העולם.

זה בסדר להיות חזק ויציב.

זה מעולה ואפילו רצוי.

אבל זה לא מה שעושה אותך גבר.

היכולת "להודות על חטאים", להבין שאנחנו רק בני אנוש, שיש רק אחד שאין אצלו טעויות.

לא הכוחנות. לא השתלטנות. לא התוקפנות. לא הגאווה. כי כל אלו הן נפילות לידיו של היצר. וליפול זה קל, זו לא גבורה.

דווקא הרגישות, הנעימות, שימת הלב והיכולת להרכין את הראש נחשבות להתגברות. כי אליהן קשה יותר להגיע. כי זה לא בא טבעי. כי היצר מושך הרחק הרחק משם. וכן, כי כל אלה לא נתפסות היום בתור תכונות "גבריות".

אבל דווקא משום כך הן ההתגברות האמיתית.

הן אלה שיקנו לך את התואר "גבר"!.