פרסומי ניסא: 7 גולשים מספרים על הנס האישי שלהם

שלום וברכה. מזמן רצינו לפרסם את הנס שלנו, והנה הגיעה ההזדמנות והזכות לפרסם אותו דרכיכם. הנס ארע בזמן המלחמה האחרונה בזמן האזעקות.

יש לנו נכדה בת פחות משנתיים, אלרגית לחלב, שלאחרונה הבנו שהיא במצב מסכן חיים. באזור המרכז היו אזעקות רק בלילה, אבל ביום חמישי האחרון של המלחמה נשמעה אזעקה בצהרי היום. זו בעצם האזעקה שהצילה את נכדתינו בת השנתיים.

לפני שנשמעה האזעקה, אחותה הגדולה בת ה-4 שתתה חלב, ולאחר מכן נישקה אותה בפה. לא ידענו אז שהאלרגיה של הקטנה כל כך חמורה, שאפילו נשיקה לאחר שתיית חלב עלולה לסכן את חייה.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

הילדה נשכבה על הלול ונרדמה. עברו מספר שניות ואז נשמעה האזעקה. אמה הרימה אותה מהלול כדי לקחת אותה למקלט, ושמה לב שמשהו מאוד לא בסדר: העיניים התנפחו, והקטנה התקשתה לנשום. הילדה היתה נראית אפתית.

כמובן שלמקלט הם לא ירדו, אלא מיד הזריקו לילדה את מנת האפיפן בזריקה לירך. ברוך ה' הילדה החלה לחזור לעצמה .לאט לאט.

זה היה נס גדול מאוד. ה' כיוון שתהיה אזעקה בדיוק בזמן, אך ורק להציל את נכדתינו! (תמר עטרי)

* * *

שלום רב.

רוצה לשתף אתכם בנס עצום שקרה לנו בחסדי ה'.

בהריון הרביעי הגענו לבית החולים ללידה, כרגיל צירים כל 5 דקות. בהגיעי למיון יולדות המיילדת בודקת אותי ופניה משתנות והתחילה תכונה סביבי. מסתבר שהמוניטור הראה האטות בדופק בעוד הצירים מתגברים. אני במצב מתקדם ללידה, אך העובר נמצא גבוה מאוד לא מתקרב בכלל ללידה.

בדיעבד הבנתי שזה מקרה יחסית נדיר שנקרא בעברית: "צניחת חבל טבור" proleps of cord) ) מה שאומר שיש פתיחה, אך מכיוון שהתינוק לא במיקום הנכון, החשש שחבל הטבור פשוט נשמט החוצה, וברוב המקרים מתנתק מהעובר, ובעצם העובר מת.

בהשגחה פרטית עצומה היו לי שליחים טובים ומיומנים שהצליחו לזהות את הסכנה במהירות. לאחר ניסיון קצר של אופציה ללידה רגילה - הובהלתי לניתוח חירום בהרדמה מלאה.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

עקב הזמן שעבר עד שנותחתי, בני נולד ללא רוח חיים. ביצעו בו החייאה והוא הובהל לפגייה, ושם הונשם במשך מספר שעות. לאחר מכן טופל בשיטת קולינג. במשך שבועיים הרופאים הכינו אותנו לנזק מוחי ושאר נזקים קשים ובלתי הפיכים. בכל זאת, לא הגי חמצן למוח במשך מספר דקות. (הרופאים היו חלוקים בדעותיהם האם לא היה חמצן במשך 4 דקות, 7 דקות או 10).

היינו במעקבים שהופסקו מהר מאוד, כי נוכחנו לראות שאבא שבשמים הכל יכול זיכה אותנו בילד מקסים, בריא, שלם, מתוק, שמח וחכם, שהיום הוא כבר בן 7 וחצי לומד בכתה ב'. הילד שהכניס לנו הביתה הרבה שמחה אור והודיה, ושמו כמובן "נתנ-אל חיים", הא-ל נתן חיים. אין עוד מלבדו.

* * *

שלום רב להידברות וקוראיה. אני אישה נשואה בת 22 עם ילדה ברוך השם ובהריון שני.

אני מספרת על נס שאירע לי בדרך לעבודה בשעות הבוקר.

היה זה בוקר גשום, הכביש היה רטוב, ורכב צף על הכביש. כמה דקות אחרי שהתחילה הנסיעה, חברתי ביצעה עקיפה, והרכב איבד שליטה. התחלנו להתגלצ' ממש עם הרכב, שהיטלטל ונתקע בדברים. ואז בחסדי שמיים מרובים הרכב נתקע בקיר בטון ונעצר.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

אני וחברותי, ברוך השם, יצאנו שלימות ובריאות בדרך ניסית.

אני מודה להשם בכל רגע על הנס העצום הזה שהתרחש בחודש כסליו, שהוא חודש הניסים. תודה, אבא, על ניסך שבכל יום עימנו. (יעל לוי)

* * *

בני בכורי נולד עם עיוות קשה ברגלו. אני זוכרת את עצמי רצה לכל בתי החולים בארץ, וכל הרופאים שביקרנו אצלם אמרו פה אחד שהילד ישאר נכה לכל החיים.

לא הפסקתי להתפלל, והאמונה שלי הייתה חזקה מאוד. תמיד אמרתי אם הקב"ה נתן לו רגליים הוא גם יעזור לו להתנייד.

בדרך לא דרך הגענו איכשהו לרופא בפלורידה שבדק אותו, והיה מוכן לקחת את התיק עליו. הוא נתן לנו תוכנית של ניתוחים עד גיל 18, כאשר כל 3 שנים יש להגיע לפלורידה לניתוח ולאחריו 5 חודשי שיקום...

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

כעת אנחנו אחרי ניתוח מספר 4 ובשיקום פה בפלורידה. כמובן שהבית על גלגלים, יש לנו מתחתיו עוד 6 ילדים בלי עין הרע, נקרעים מגעגועים, אבל הילד הולך כאחד האדם.

לאחר הניתוח הראשון שעבר בהצלחה חזרנו ארצה, והראינו לרופאים את הרגל. אף אחד לא האמין שזה אותו ילד. אין ספק שהכול בזכות אמונה איתנה! (שרה רבינוביץ מירושלים – פלורידה)

* * *

פרסום נס - נשמח שזה יישאר אנונימי! תודה רבה.

היריון שלישי, הולכת לבדיקות בנינוחות ואמונה שהכל בסדר כמו שהיה גם בהיריונות הקודמים עם שני ילדיי. סקירת מערכות מאוחרת תקינה, כמות מי שפיר תקינים, אולטרה סאונדים במשקל תקין והכל מרגיש בסדר.

בבדיקת אולטרה סאונד בשבוע 33 התגלה ריבוי משמעותי של מי שפיר וכן ראש מאד גדול. הופנינו לייעוץ גנטי וקיבלנו המלצה "להפיל", מילה עדינה במקום להרוג. כאדם מאמין, אנושי ובעל מצפון, לב אנושי ורגש טבעי, שום סיבה שבעולם לא הייתה מובילה אותי לשם. סיימנו את הייעוץ הגנטי והבנו לאן זה חותר. כשקשה - מתמודדים, לא בורחים ולא הורגים, וזה היה לי ברור, יש ילד שחי בתוכי, זז, מתנועע, מי אני שאעצור את זה? אם השם בחר בי להוליד את הנשמה הזאת, אז זו המתנה שהשם הפקיד בידי לטפח ולגדל בע"ה, ועם זה הלכתי לאורך כל הדרך.

שמענו תחזיות קשות: שהילד לא ינשום בכוחות עצמו וילך עם בלון חמצן, שיהיה לו ניוון שרירים, ועוד אבחנות שונות. שפכנו ים של דמעות ושל תפילות, וביקשנו מרבנים להתפלל עבורינו.

הדבר הגדול קרה מעבר לכל שכל והיגיון: זכיתי ללדת ילד בריא, חייכן וחכם. ילד שכל הזמן מחייך ומאיר לי את היום. ילד שהפך אותי לבן אדם יותר חיוני ושמח, כי השמחה שלו פשוט מדבקת את כל הסובבים אותו. ילד מלאך, שכל כך ניהנה לגדול עם אחיו ביחד, אחים שמחבקים אותו ושדואגים לו.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

אני מודה לבורא עולם ולכל מי שהתפלל על הנשמה הזו. השם רק רצה לחזק אותי באמונה שמתוך החושך בא האור. כמו שפח השמן דלק שמונה ימים מעל הטבע, כך גם אלוקים שלח לי ילד בריא לבסוף, מעבר לנתונים שהראו אחרת. כי מעל לכל נתון טבעי, נמצא אלוקים.

אני רואה בלידה הזו נס, וגם זכות ללמוד להעריך ולהבין כמה שום לידה והיריון איננה מובנית מאליה. כמה צריך להתפלל על הילדים שלנו, שיהיו בריאים ושיצליחו. יש לנו מתנות חינם וצריך רק להסתכל עליהם ולומר תודה, תודה ותודה.

המסר שלי כאן הוא ללכת עם האמונה ויהי מה, כי כל נשמה היא מתנה שהשם מפקיד ביד ההורים בהשגחה פרטית. לכן, קודם כל אף פעם לא לוותר על אף ילד, כל ילד הוא קדוש, כל ילד הוא ספר תורה, בין אם הוא מיוחד/ רגיל/ גבוה/ נמוך, כולנו שונים וייחודיים כפי שאנחנו בדיוק, וזה בסדר, רק בורא עולם יכול להיות מושלם... בע"ה כשתאמינו בטוב השמיים ייפתחו והטוב הזה יגיע. "ישועת השם כהרף עין".

שזכות הסיפור הזה תעמוד לבנינו היקר שיצליח בכל מעשה ידיו ויגדל בע"ה לחופה, מצוות ומעשים טובים והשם יברכה וישמרהו.

* * *

הקדמה: הריני מקיים מצוות שיחו בכל נפלאותיו!

הסיפור שלי קרה שנה שעברה טרום ידענו קורונה מהי, החום עלה, חולשה התפזרה בכל הגוף. אני מלמד בתלמוד תורה, ונאלצתי להעדר במשך מספר ימים. כשהחום והכאב לא עברו, ניגשתי לרופא לבדיקת גרון שגרתית.

פתחתי את הפה והרופא זעק: "מה זו השומא הזאת בתוך הפה???"

גיחכתי, אמרתי לו שאכלתי עוגיה מקודם.

הוא אמר לי: "גש למראה! מייד!"

אני פותח את פי וזעה קרה מכסה אותי. פחד השם. אני מנסה לגרד את זה. אבל לא. זו שומא.

הדוקטור שלא הוסיף לאווירה הביא לי הפניה לבדיקת ביופסיה דחופה.

חזרתי לבית שבר כלי, אשתי נבהלה ולשאלתה רק פתחתי את הפה. היא נחרדה כמוני.

היא ניסתה לנחם אותי אך לא רציתי לשמוע איש. נכנסתי לחדר וצעקתי: "אבאאאא... אין יסורים בלא עוון... תודה להשם... אני לא מהרהר אחריך... רק תגיד לי מה לתקן... מה טעיתי... מה עשיתי..."

את כל זה אני עושה מול מראה עם פה פתוח מבלי להזיז עין מהמחשבה: "מהיכן זה הגיע? ומה עושים עכשיו למען ה'?"

ואז תוך התייפחות אמרתי: "רגע! נראה לי שאני יודע!" ובשביל להסביר - נקדים.

בני הבכור יום אחד בהיר החל לגמגם. אחרי כל מיני אנשי מקצוע שלא הועילו לצערי, קיבלתי על עצמי לומר הלכה יומית מהספר 'חפץ חיים' מידי יום - בכיתה. פה תחת פה.

ואכן, תקופת קצרה אחרי שהתחלנו את הלימוד היומי, חלף הגמגום כלעומת שבא. חסד השם.

וכך שנתיים מבלי לפספס מסרתי מדי יום הלכה ב'חפץ חיים'.

ואז... אחרי שנתיים רצוף... קיבלתי כיתה חלשה מאד... מאד... הרגשתי שאצלם חבל על כל שניה.  עוד שורה גמרא ועוד תוספות יותר חשובים משמירת הלשון. היה להם בור לימודי אדיר. כוונותיי היו טהורות.

ואז... התובנה הלמה בי כפטיש. האם השם פשוט שאחזור ללמד הלכות שמירת הלשון?

צרחתי מול המראה: "השםם... אבא... אם אתה רוצה שאחזור ללמד בכיתה שמירת הלשון וזהו כל רצונך...  הראני נא את כבודך... הבנתי את הרמז... אסור לי היה לחשוב ששמירת הלשון פחות חשוב מתוספות... אבא... אני סוגר את הפה... אני פותח אותו עוד חצי דקה... אם זה מה שרצית תעלים את זה מהפה שלי..."

אהוביי, אני סוגר את הפה, מייבב בבכי, ממלמל 'מזמור לתודה', ואז... אני פותח את הפה מול המראה... אין שומא. נעלמה באותו רגע. אני ממש ראיתי כיצד היא מתבהרת ומתבהרת עד ש...  פוף! נעלם.

אינני יודע איזה מסר לקחת מכאן... אולי שהסכמים עם ה'חפץ חיים' לא מפירים... או שאין יסורין בלא עוון... או שהקב"ה רחמן, ועם כל מכה שלו רצונו איננו להכאיב אלא לרמוז...

את זה אני משאיר לכם, ואם יש בניכם ולו אחד שבזכותי התחזק בשמירת הלשון או בלימוד יומי ב'חפץ חיים' והיה זה שכרי, לי ולזרעי עד עולם.

* * *

שלום, שמי רות ואני אמא ל-3 בנות מתוקות.

לפני כחצי שנה התחילו לי כאבי בטן חזקים ממש. לא הבנתי מה קורה עם הגוף שלי. ניסיתי להירגע, חשבתי שאולי בגלל שהיה לי קר, ועבדתי קשה בלי לאכול... בקיצור מצאתי סיבות.

במשך שבועיים היו לי כאבי בטן באים והולכים, במיוחד התייסרתי סביב עניין ההתפנות בשירותים. בכל פעם שהייתי צריכה להתפנות הרגשתי שמשהו שם תקוע. הרגשה נוראית, פחד ומחשבות קשות.

בעקבות כך התחלתי כל בוקר להתפלל לה' שיתן לי לחיות, שאני רוצה לחיות ולהיות בריאה, ואני רוצה לגדל את הילדים שלי. התפילה התמקדה ב'חיים'.

כל אותם שבועיים ניסיתי להתחמק מבדיקה. גם כשהגעתי לבסוף למרפאה לא קיבלו אותי כי לא היה לי תור מוזמן.

לאחר כשבועיים הזמנתי את הוריי אליי לסעודת שבת. הייתה אווירה מדהימה וטובה. בסיום הארוחה החלו שוב כאבי הבטן. נכנסתי לשירותים ופשוט התקפלתי מכאבים, ובינתיים המשפחה שלי נפרדה ויצאה מביתנו.

ביקשתי מבעלי שירוץ לקרוא לאמא שלי שלא תלך, ואכן היא נשארה איתי כל הלילה דואגת. לא רציתי לחלל את השבת, וחשבתי שהכאב יעבור אחרי שאצליח להתפנות.

אמי דאגה מאוד, והיתה לידי כל הלילה בדמעות. דבר שציער אותי מאוד.

בבוקר קמנו והחלטתי משמיים ללוות מעט את אמי לביתה. בתחילה חשבתי שאלווה אותה לבד, אך בנותיי רצו להצטרף, ואף בעלי הגיע איתנו. בסופו של דבר הגענו עם אמי עד ביתה, מרחק של כ-40 דקות מביתנו.

מיד שהגעתי לבית הוריי הרגשתי את כאבי הבטן בצורה נוראית הבנתי שמשהו רע קורה לי בגוף. ובקושי יכלתי ללכת. לא הצלחתי לדבר. בנותיי נשארו בבית הוריי, ובעלי לקח אותי מיידית לבית החולים. בחסדי שמים הכבישים היו ריקים ואף חדר המיון ריק לחלוטין. הפנו אותי למחלקת נשים, וחשבו שמדובר באפנדציט. 'ליתר ביטחון' החליטו לעשות בדיקת הריון. הבדיקה יצאה חיובית, אך מסתבר שההריון היה חוץ רחמי, והיה צמוד למעיים. הכאב האדיר נבע מכך שההריון התפוצץ בבטן, ונוצר דימום פנימי. תוך כמה דקות הכניסו אותי לחדר ניתוח, בהסבר שהולכים להוריד לי את החצוצרה.

הפחד, הייאוש, העייפות והכאב הנורא עטפו אותי מכל עבר. הסתכלתי על בעלי בעיניים מלאות דמעות ואמרתי לו: "עכשיו תורך להתפלל".

נכנסתי לניתוח שהציל את חיי, וכשהתעוררתי לא האמנתי שהכאב פשוט איננו. בחסדי שמים לא היה צורך בהורדת החצוצרה.

הרגשתי שכל מהלך האירוע היה ניסים על גבי ניסים: הכל היה מושגח ומכוון, וכל כך ברחמים: העובדה שהוריי ואחיי היו אצלינו, שחדר המיון היה ריק, שזיהו בזמן את ההריון החוץ רחמי, שבורא עולם שלח לי את השליחים הנכונים להציל את חיי, ואפילו ללא הורדת החצוצרה. הכל פשוט היה מושגח לפרטי פרטים. אשמח שתפיצו את הסיפור שלי. (רות ביטון)

 תהילים פרק ק' - פרק ההודיה

(א) מִזְמוֹר לְתוֹדָה: הָרִיעוּ לַיהוָה, כָּל-הָאָרֶץ. (ב) עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה. (ג) דְּעוּ כִּי יְהוָה, הוּא אֱלֹהִים: הוּא-עָשָׂנוּ, ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ עַמּוֹ, וְצֹאן מַרְעִיתוֹ. (ד) בֹּאוּ שְׁעָרָיו, בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה; הוֹדוּ-לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ. (ה) כִּי-טוֹב יְהוָה, לְעוֹלָם חַסְדּוֹ; וְעַד-דֹּר וָדֹר, אֱמוּנָתוֹ.

הרב ברוך רוזנבלום - הקב"ה אוהב לתת למי שיודע לומר תודה על כל פרט: