"עשיתי את כל הסגולות ולא נושעתי", וזו תשובתה המפתיעה של הרבנית ימימה מזרחי

נתחיל מהסופגניות. אנחנו כל כך פוחדות מהשומן המצטבר הזה. וכל החנוכה אומר לנו: "יופי! עכשיו את מאמינה, שלדברים יש כוח מצטבר".

מדהים לראות את זה גם בפרשתנו, 'וישב'. אנשים לא מאמינים שדברים שהם עשו או חוו נשמרים היכנשהו ומצטברים. בנות אומרות לי "הרבנית, אני מקשיבה לשיעור שלך לחנוכה עם כל הסגולות הנהדרות שלך, והחנוכייה, ועשיתי את הכל בשנה שעברה ו... לא עזר כלום". זהו שלא. השיעור היהודי הוא לא ש"עשיתי פעם וזה לא עזר אז אני אעשה שוב"; ממש לא. השיעור הוא זה: יש לדברים אפקט מצטבר. שנה שעברה ותפילותיה תצטרף לשנה הזו ולתפילותיה, מפני שדברים הולכים וגדֵלִים.

וזה השיעור של חג החנוכה. מלבדו, אין שום חג שבו המצווה בכל יום מוסיפה על עצמה משהו. יושבים שבעה ימים בסוכה. אוכלים שבעה ימים מצות. אבל חנוכה מראה לך כוח של הצטברות אור. ביום השני מדליקים גם את הנר הראשון. ביום השלישי מדליקים גם את השני ואת הראשון. כי יש גדילה לדברים, יש שמירה והצטברות של דברים.

הטיפש הזה, שר המשקים, חולם חלום. "תפתרו לי אותו! מייד!"

אבל החלומות של יוסף – נשמרים. כמו שומן של סופגניות. וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר - יעקב חיכה שחלומותיו של יוסף יתקיימו. ^[1]

בעולם יש אפקט שהולך וגדל; נס גדֵל היה פה. כך, גם הנרות בחנוכייה מוסיפים והולכים.^[2]  

הפרשה מפגישה אותנו עם יוסף ועם תמר. תמר המסכנה. היא מתחתנת פעם אחת – לא עובד. מתחתנת פעם שנייה – לא עובד. מחכה בפעם השלישית, "אולי אני אהיה שמחה?" ויהודה אומר לה "שְׁבִי בֵית אָבִיךְ, עַד יִגְדַּל שֵׁלָה".^[3] הוא מתכוון לבנו השלישי ואני מבארת ברוח החנוכה: "חכי, עד שיגדל שֶׁלָּךְ. מפני שכל דבר שאת עושה, נשמר וגדל לאט לאט".

יוסף הוא 'מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ',^[4] כמו נרות החנוכה, לאט לאט. ותמר – הולכת ומיתמרת, לאט לאט. 'להיות מיתמרת' זה פועל שקורה בגדילה איטית. דברים נשמרים ונצברים. כן, גםַ החֶרְפּוֹת והבושות שאנשים עוברים. ה' רואה גם אותן.

כתוב בחז"ל שליוסף קוראים כך, כי "אָסַף אֱלֹקים אֶת חֶרְפָּתִי"^[5] -  חרפות נאספות. זה לא ששכחו שמכרו אותו ושכחו שהוא היה בשיירת ישמעאלים וישכחו שהוא היה עבד וישכחו שאשת פוטיפר העלילה עליו. לא, חרפות נאספות ועולות מול הקב"ה ואומרות "די. זהו, גדשה הסאה".

אמירה מקסימה בחז"ל: שֶׁאִלּוּ הָיָה רְאוּבֵן יוֹדֵעַ שייכתב עליו, ממש יודפס בתנ"ך ש'וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ, את יוסף, מִיָּדָם'^[6] – על כתפו הָיָה טוֹעֲנוֹ וּמוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָבִיו.^[7] האחים רוצים להרוג את יוסף וראובן אומר: "לא, לא, לא! במקום להרוג, בואו נשליך אותו לבור". אילו היה יודע שהמשפט הזה יישמר בתנ"ך, הוא היה לוקח באופן אישי את יוסף על כתפיו ומחזיר אותו ליעקב. אבל ראובן לא חשב שכל תנועה מודפסת, נשמרת, מצטברת והולכת וגדלה.

אנחנו חייבות להבין שחלומות, וחרפות, ומעשים טובים, וצערים, ותפילות של שנה שעברה ושל לפני שנתיים – הולכים ומצטברים. כמו חלומות יוסף. רק לומר לעצמי "וגם אני חולם כמו יוסף, וגם אותי זרקו לבור".^[8] מול נרות החנוכה אנחנו אומרות את פרק ל', "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד – חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר.^[9] הַחַיּוּת שלי באה גם מִיּוֹרְדִי בּוֹר, רק מהנפילות שלי ומהביזיונות שעברתי והכל נאסף אצלך ונצבר אצלך, ריבונו של עולם. וישועתי לא תגיע עכשיו ומייד, בהכרח. אבל היא הולכת וגדלה. נס גדֵל יהיה פה!"

תפסיקי להגיד לי "עשיתי ולא עבד, ניסיתי ולא נהיה".

שבי.

עַד יִגְדַּל שֶׁלָּךְ.

מקורות

[1]בראשית ל"ז, יא ורש"י, שם.

[2]תלמוד בבלי, שבת כא, ע"ב.

[3]בראשית ל"ח, יא.

[4]תלמוד בבלי, שבת כא, ע"ב.

[5]בראשית ל', כג: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי".

[6]בראשית ל"ז, כא: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ".

[7]ויקרא רבה ל"ד, ח: "אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לִמְדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁכְּשֶׁיְהֵא אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה יְהֵא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּלֵב שָׂמֵחַ, שֶׁאִלּוּ הָיָה רְאוּבֵן יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם, הָיָה טוֹעֲנוֹ וּמוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָבִיו."

[8]"חולם כמו יוסף", מילים ולחן: חנן בן ארי.

[9]תהילים ל', א, ד.