פרשת וישב: אהבת האחים המופלאה של ראובן ליוסף

בעל קמצן פנה לאשתו ביום הולדתה ואמר: "מה תרצי לקבל ממני במתנה, כסף, או את הטלפון החדש שלי?".

חשבה האישה: "כמו שאני מכירה אותו, אם אבקש ממנו כסף, הוא בטח יתן לי עשרה שקלים...".

"תביא לי את הטלפון החדש שלך!", בקשה.

"מצוין", אמר הבעל, "תרשמי מספר"...

לא קל לתת, תודו.

היום יש טרנד כזה, שאנשים רצים ללמוד קבלה. אני אומר, קודם תלמדו נתינה - אחר כך תרוצו ללמוד קבלה...

קבוצת תיירים ביקרה בכנסת בליווי מדריך. לפתע הם שומעים קריאות רמות: "גנב, משוחד, שודד, גזלן, מושחת" ועוד.

פנה אחד התיירים למדריך ושאל: "מה זה הצעקות האלה?".

השיב המדריך: "בדיקת נוכחות...".

עם ממשלה כזאת, שהרמאות והנטילה חרוטות על דגלה, מה הפלא שהשחיתות משולחת רסן סביב?

אבל הודו לה', שרינו אינם מורינו ואיננו צריכים ללמוד מדרכיהם. יש לנו תורת אמת, וממנה נלמד אחווה ונתינה מה הן.

אפילו בנבכי פרשת מכירת יוסף אנו לומדים פרק באחוות אחים קסומה, ונתינה מופלאה היוצאת מגדר הרגיל.

* * *

אחי יוסף קינאו בו על היחס המועדף שהעניק לו אביהם. קנאה זו הרחיקה לכת, עד לכדי גיבוש מזימת התנקשות בחייו.

בשונה משאר האחים, ראובן דווקא ביקש להציל את חיי יוסף, ועל כך מעידה תורתנו הקדושה (בראשית ל"ז, כ"א).

דא עקא, שכאשר ישבו האחים לסעוד קודם המכירה, ראובן לא הצטרף לסעודתם, כיון שהיה שרוי בתענית על שבלבל יצועי אביו (יונתן בן עוזיאל ל"ז, כ"ט), ובשעה זו נמכר יוסף ללא ידיעתו.

מששב ראובן אל הבור וגילה שיוסף איננו שם, הוא קרע את בגדיו בצער והתרעם על אחיו למה מכרוהו (בראשית ל"ז, כ"ט).

לכשנתבונן במעשה ראובן, בעונשו על שבלבל יצועי אביו ובתשובתו על מעשהו, נגלה רובד מפעים למשמעות המושג "אחווה", שהלוואי ונזכה כולנו להפנימו ולחיות לאורו; אחווה שכל כולה אהבה ונתינה ללא גבול ומידה.

* * *

בבית החולים "סטנפורד" שבארצות הברית, התאשפזה ילדה בשם ליזה עקב מחלה נדירה וקשה. כל הניסיונות לרפאה עלו בתוהו - מלבד ניסיון קלוש אחד שהותיר סיכוי בודד.

זמן לא רב קודם לכן חלה גם אחיה, בן החמש, באותה מחלה נדירה, אלא שבאורח פלא הוא החלים ממנה. גופו ייצר נוגדנים לאותה מחלה, וכעת סברו הרופאים שאם יעבירו לגופה מדם אחיה, הנוגדנים שבדמו יפעלו בגופה, וקיים סיכוי סביר שהיא תנצח את המחלה.

עם כל השמחה שבדבר, לא ניתן היה לשאוב מדמו של הילד ללא הסכמתו. על כן סוכם שהרופא יסביר לילד על נחיצות העניין, וידבר על לבו שיסכים להעניק מדמו לאחותו.

האח הקטן הובא אל חדרו של הרופא המומחה, וזה החל בזהירות לתאר באוזניו את מצבה העגום של אחותו החולה.

"אתה יודע שבזכותך אחותך יכולה להבריא?", חייך אליו הרופא והעניק לו סוכריה, כזו המצויה רק בחדרם של רופאים.

"הדם שלך בריא", המתיק הרופא סוד באוזני הילדון, "ואתה יודע, שאם נכניס אותו לתוך גופה של אחותך, הוא יכול להבריא אותה?".

הילד לא הגיב. ניתן היה להבחין דרך אישוניו בגלגלי מוחו המתרוצצים בקדחתנות. גופו שידר בעתה; עיניו היו פעורות, שפתיו קפוצות ואיבריו מכווצים.

כעבור מספר דקות נתן הבן את הסכמתו. "אני אציל את אחותי החמודה!", בישר, והוריו פרצו בבכי נרגש. גם הרופא הזיל דמעה.

תהליך העברת הדם עבר בהצלחה, ועד מהרה חל שיפור במצבה של הילדה.

השמחה עלזה באוויר, ורק את פני הילד הקדירה עננה. הוא קרא לרופא ושאל באימה: "דוקטור, עכשיו אני אתחיל למות מיד?".

הרופא הזדעזע לשמע השאלה, אך עד מהרה הבין כמה גיבור הילד שניצב לפניו.

התברר, שהילד חשב מתחילה שהרופא מבקש להעביר את כל דמו לאחותו, מה שאומר, שהוא ימות בשל כך...

ובכל זאת הוא הסכים - למען חיי אחותו!

* * *

מאף אחד מאיתנו לא נדרש להקריב את כל דמו למען חיי הזולת. נדרש מאיתנו בסך הכל לפנות מקום בלבנו עבורו, לאפשר לו מקום.

שאו עיניכם אל ראובן בן יעקב, אחי יוסף.

כל חיי רחל, אשת יעקב, מיטתו שכנה באוהלה. מאז פטירתה, העביר יעקב את מיטתו לאוהל שפחתה - בלהה.

יעקב סבר, שלאה תסרב להכניס את מיטתו לאוהלה, מאחר ובחיי רחל הוא לא עשה זאת (שפתי חכמים ל"ה, כ"ב אות ר'), אולם ראובן סבר שאמו תסכים, לפיכך חש לכבודה והעביר את מיטת יעקב מאוהל בלהה אל אוהל לאה אמו.

על בלבול יצועי אביו נתבע ראובן בתביעה דקה (שבת נה ע"ב), עד שיוחס אליו בחומרה (בראשית ל"ה, כ"ב). 

אומר השל"ה (תולדות אדם, אות ש"ע), שעל אף ומעשה ראובן לא נחשב לחטא בעיני הבריות, בכל זאת התעורר ראובן לשוב בתשובה על מעשהו. לפיכך נחשב לו שביכר את דרך התשובה בעולם (ילקו"ש, הושע רמז תקט"ז), אף על פי שאדם הראשון קדם לו בעשיית תשובה (בראשית רבה כ"ב, י"ג), היות שאדם הראשון שב בתשובה על חטא ידוע, לעומת ראובן, שהתעורר לשוב בתשובה על מעשה שרק אינו ראוי.

הבנה זו חושפת רובד נוצץ בלבו של ראובן.

חז"ל (ב"ב קכג ע"א) מגלים, שבעקבות מעשה ראובן, ניטלה ממנו בכורתו והועברה ליוסף [ראה מצודת דוד (דברי הימים-א' ה', א') , שמיד אחר מעשהו איבד את בכורתו].

כעת חשבו רגע. ראובן נענש כל כך בחומרה, שניטלה ממנו בכורתו, על מעשה שאפילו לא נחשב לעבירה. ומי קיבל את בכורתו? יוסף, אחיו הקטן! זה שמקבל את היחס המועדף מאחיו ומעורר את קנאת אחיו.

לכאורה, יכול היה ראובן לנקוט עמדה פאסיבית ולא להתערב בהצלת יוסף; הרי ההתנקשות בו משרתת את האינטרס האישי שלו, שבכורתו תישאר לו לשלל.

אולם ראובן התעלה מעל הצורך האישי הצר וחירף את נפשו למען הצלת אחיו - נוטל בכורתו!

כה רב היה צערו כאשר גילה שיוסף איננו בבור; "וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (בראשית כ', כ"ט-ל').

הא לנו מודל להשראה מהי אחווה בטהרתה.

אף כי נדמה שראובן יפסיד אם יפעל למען הצלת ורווחת אחיו, הוא לא נמנע מלחרף את נפשו עבור הצלתו. הוא מוכן לתת מדמו - את בכורתו! - למען הצלת אחיו.

ואם לא נמכר יוסף אלא בכדי שתתגלה לנו מרגלית אחווה זו, דיינו. ובלבד שנפנימה!