מימות היוונים ועד ימינו יש משתפי"ם המסייעים למלחמה בדת. מיהם?

המלחמה נגד שאריות הדת והכשרות הקיימות בסטטוס קוו הישראלי מאז קום המדינה. כשהגזירות נעשות בשיתוף, ולעיתים ביוזמת חובשי כיפה, הן מזכירות את התקופה של גלות יון. גם אז היו כאלו שראו את עצמם כ'דתיים מזרם שונה', והם אלו שחוללו את ההידרדרות הרוחנית הנוראה שהגיעה עד התייוונות.

הרמב"ן בפרשת ויחי כתב על החשמונאים שמלכו בבית שני ש'אלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל'. והדבר תמוה: איך הגיעה התדרדרות כזו תהומית? האם הכל היה בכח הכפיה? האם לא היה לחכמי ישראל בדור התנאים מספיק כח והשפעה כדי לעצור את הסחף?

המשתפי"ם

נראה שהשורש להידרדרות היה בכת הצדוקים והבייתוסים שכפרה בתורה שבעל פה, וממילא ביטלה את מעמד החכמים מיסודו. הצדוקים והבייתוסים היו בעלי ברית של היונים, והם נלחמו יד ביד כנגד חכמי ישראל כידוע בספרי קורות התקופה.

תרבות יון, תפסה את העם היושב בציון - שהוקסם מתרבות החכמה והיופי שהשתלבו כאחת. לעומת הסגפנות של חכמי ישראל הופיעה כאן חכמה שלא בחלה בנהנתנות, ושילבה כביכול חיי חומר ורוח, חיי חכמה ותרבות הגוף, ספורט ואמנות עם ערכים אוניברסליים.

כמו תמיד בעייתנו היא משתפי הפעולה מבפנים. הצדוקים והבייתוסים – שכפרו ב'תורה שבעל פה' וחפשו פרטנר למלחמתם בחכמי ישראל – מצאו ביוונים בני ברית, כשבעצם התרבות ההלניסטית על שלל פיתוייה – שימשה כאנטי תיזה לחייהם של ה'פרושים', וככלי נשק במלחמה נגד חכמי ישראל.

חיי הפאר והמותרות, במעטפת אידיאולוגית של תרבות ואמנות, שימשו את מתנגדיהם של חכמי ישראל כדי להציג תרבות אחרת. לא חלילה חיים נטולי רוח, אלא שילוב כביכול של שני העולמות.

תוך כדי כך הציגו כמובן את שיטתם כיציאה מ'הצמצום' הנכפה על העם על ידי הפנאטים וחשיפה לתרבות העולם – שתפתח לאוכלוסיה גם שערי רוחה כלכלית ופתח לעולם הגדול.

ההצלחה של שיתוף הפעולה בין היונים, שראו את חכמי ישראל כמתחרים על כתר החכמה העולמית, לבין הצדוקים והבייתוסים שראו אותם כיריבים – הניבה קואליציה אנטי תורתית, והשתלטה על רוח העם, עד שכדברי הרמב"ן בפרשת ויחי 'כמעט נשתכחה תורה מישראל'.

אותה מלחמה המשיכה להתנהל בכל הדורות, וצברה תאוצה ב-200 השנים האחרונות. אז ניסו היהודים בעלי 'ההשכלה' לשנות את החינוך היהודי השורשי, כשכביכול כל מגמתם היא טובתם של 'חשוכי האור'. הם ניסו וחתרו תחת קיומן של הישיבות, ובמהלך המאבק להחדרת התרבות אליהן – הביאו לסגירתה של אם הישיבות 'ישיבת וולאזי'ן'.

מלחמת התרבות הזאת המשיכה והביאה למשבר רוחני של הנוער בכל רחבי אירופה, עד שאלמלי מתי מעט שעמדו במסירות נפש במלחמה לקיומן של הישיבות בכל המצבים, ואף הקימו חינוך תורני לבנות, 'כמעט נשתכחו התורה והמצוות מישראל'.

המלחמה הזו ממשיכה עד ימינו, כאשר מנסים לכפות על ציבור נאמני התורה לשנות אורח חייו ואת חיי ההסתפקות שבחר. כאשר מנסים להחדיר בכל דרך את התרבות החילונית שכיום אפילו לא מנסה להתהדר באידיאולוגיה – ובפה מלא מציגה את מחזה 'העגלה הריקה'...

נהנתנות לשמה

אולם יש כאן עומק נוסף. כידוע כת הצדוקים ובייתוסים התפתחה משני תלמידי התנא אנטיגנוס איש סוכו, תלמידו של שמעון הצדיק (עיין אבות פרק א' משנה ג' ואבות דר"נ פרק ה'). הם שמעו ממנו את המאמר: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס', וסברו שאין עולם אחר ותחיית המתים.

מדוע, אם כן, פרשו רק מתורה שבעל פה וכפרו בדברי חכמים? אם זהו טעם לפרוק עול, הרי הוא תקף גם לגבי דברי תורה שבכתב? נאמרו בזה הסברים שונים, ואנו נצעד בעקבות משמעות הברייתא ב'אבות דרבי נתן', ובעקבות גילוי המסתתר בין שורות המסילת ישרים במהדורא קמא אותה כתב הרמח"ל במבנה של ויכוח (הופיעה ע"י מכון אופק תשס"ט) .

הרמח"ל מזכיר אסכולה שסברה שעל פי היהדות בורא עולם ברא את בריותיו כדי שיהנו בו בעולם הזה, בתוך דבריו הוא כותב: "ונמצא לפי הדעת הזאת עיקר ענינו של האדם הוא ליהנות בטוב העולם ולשבוע ממנו... והמצוות דבר הכרחי אליו מפני תכונתו, כלבושים מפני הצינה והבתים מפני הגשמים כן המצוות לסידור מדינותו ומעשיו", ע"כ. הרמח"ל ממשיך ומסביר מדוע תאוריה זו שגויה גם על פי ההגיון.

רמח"ל לא מגלה לנו מיהי האסכולה היהודית של שומרי מצוות שהאמינו שהקב"ה ברא את העולם עבור העולם הזה? וגם החוקר הרב אברהם שושנה שגילה את כתב היד של 'סדר ויכוח' בספריית גינזבורג במוסקבה והוציאו לאור – לא הצליח לזהותה.

הצדוקים והבייתוסים הם בעלי הגישה הזו. הברייתא באבות דרבי נתן מתארת את הצדוקים 'שהיו משתמשין בכלי כסף וזהב כל ימיהם', וכן שהיו אומרים 'מסורת ביד פרושים שהם מצערים עצמן בעולם הזה ובעולם הבא אין להם כלום' (לפי כפירתם בעוה"ב - נמצא שגם בעוה"ב אין כלום ומאידך ה'פרושים' גם לא נהנים מעולם הזה).

לאור זאת, ברור שהם הם בעלי הגישה שבא הרמח"ל לשלול, שהרי שמעו, לפי טעותם, שאין עולם הבא. אם כן, בהכרח כיון שיש בורא שברא את העולם 'לתכלית מה שאינה ידועה לנו' או 'כדי להיטיב' - אם כן בהכרח הוא כדי להנות בעולם הזה.

אין השקפה ופילוסופיית חיים מתאימה לכת הצדוקים ובייתוסים, הכופרים בחיי עולם הבא ואינם כופרים בעיקר תורה ומצוות, יותר מזו ההופכת את הנאות העולם הזה לערך ומצוה, ואת המצוות לאמצעי. לדעתם, להשתמש בכלי כסף וכלי זהב לאורך כל החיים הוא לשיטה זו - קיום מטרת הבריאה, והברית עם תרבות היופי של יון הינה מימוש של רצון הבורא שברא עולם כדי שיהנו בו בהנאות חומריות, תוך שימוש במצוות כמסגרת לחיים מתוקנים.

מי שמכיר את הגישה ההומאניסטית של אותם דתיים מתקנים, המנסים לעצב את הדתיות החילונית - יזהה את אותה גישה.

מה שהם לא השכילו להבין אז והיום - שהאדם אכן נברא להתענג, כן, גם בעולם הזה, בחיי תורה וחיים ערכיים מלאי סיפוק. וכפי שמנסח זאת הרמח"ל כי האדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו. החיים בעמל התורה, בעונג אמיתי של סיפוק וקירבת ה' - יביאו אותו בהמשך גם לשלמות ולדבקות בהשם בעולם הבא.

הניצחון של אור המנורה המסמל את אור התורה והחכמה האלוקית של השמן הטהור – מבטא את נצחונה של התפיסה הזו – שתמשיך להאיר לנו בימים אלו מול כל נסיונות החושך.

המלחמה נגד שאריות הדת והכשרות הקיימות בסטטוס קוו הישראלי מאז קום המדינה. כשהגזירות נעשות בשיתוף, ולעיתים ביוזמת חובשי כיפה, הן מזכירות את התקופה של גלות יון. גם אז היו כאלו שראו את עצמם כ'דתיים מזרם שונה', והם אלו שחוללו את ההידרדרות הרוחנית הנוראה שהגיעה עד התייוונות.

הרמב"ן בפרשת ויחי כתב על החשמונאים שמלכו בבית שני ש'אלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל'. והדבר תמוה: איך הגיעה התדרדרות כזו תהומית? האם הכל היה בכח הכפיה? האם לא היה לחכמי ישראל בדור התנאים מספיק כח והשפעה כדי לעצור את הסחף?

המשתפי"ם

נראה שהשורש להידרדרות היה בכת הצדוקים והבייתוסים שכפרה בתורה שבעל פה, וממילא ביטלה את מעמד החכמים מיסודו. הצדוקים והבייתוסים היו בעלי ברית של היונים, והם נלחמו יד ביד כנגד חכמי ישראל כידוע בספרי קורות התקופה.

תרבות יון, תפסה את העם היושב בציון - שהוקסם מתרבות החכמה והיופי שהשתלבו כאחת. לעומת הסגפנות של חכמי ישראל הופיעה כאן חכמה שלא בחלה בנהנתנות, ושילבה כביכול חיי חומר ורוח, חיי חכמה ותרבות הגוף, ספורט ואמנות עם ערכים אוניברסליים.

כמו תמיד בעייתנו היא משתפי הפעולה מבפנים. הצדוקים והבייתוסים – שכפרו ב'תורה שבעל פה' וחפשו פרטנר למלחמתם בחכמי ישראל – מצאו ביוונים בני ברית, כשבעצם התרבות ההלניסטית על שלל פיתוייה – שימשה כאנטי תיזה לחייהם של ה'פרושים', וככלי נשק במלחמה נגד חכמי ישראל.

חיי הפאר והמותרות, במעטפת אידיאולוגית של תרבות ואמנות, שימשו את מתנגדיהם של חכמי ישראל כדי להציג תרבות אחרת. לא חלילה חיים נטולי רוח, אלא שילוב כביכול של שני העולמות.

תוך כדי כך הציגו כמובן את שיטתם כיציאה מ'הצמצום' הנכפה על העם על ידי הפנאטים וחשיפה לתרבות העולם – שתפתח לאוכלוסיה גם שערי רוחה כלכלית ופתח לעולם הגדול.

ההצלחה של שיתוף הפעולה בין היונים, שראו את חכמי ישראל כמתחרים על כתר החכמה העולמית, לבין הצדוקים והבייתוסים שראו אותם כיריבים – הניבה קואליציה אנטי תורתית, והשתלטה על רוח העם, עד שכדברי הרמב"ן בפרשת ויחי 'כמעט נשתכחה תורה מישראל'.

אותה מלחמה המשיכה להתנהל בכל הדורות, וצברה תאוצה ב-200 השנים האחרונות. אז ניסו היהודים בעלי 'ההשכלה' לשנות את החינוך היהודי השורשי, כשכביכול כל מגמתם היא טובתם של 'חשוכי האור'. הם ניסו וחתרו תחת קיומן של הישיבות, ובמהלך המאבק להחדרת התרבות אליהן – הביאו לסגירתה של אם הישיבות 'ישיבת וולאזי'ן'.

מלחמת התרבות הזאת המשיכה והביאה למשבר רוחני של הנוער בכל רחבי אירופה, עד שאלמלי מתי מעט שעמדו במסירות נפש במלחמה לקיומן של הישיבות בכל המצבים, ואף הקימו חינוך תורני לבנות, 'כמעט נשתכחו התורה והמצוות מישראל'.

המלחמה הזו ממשיכה עד ימינו, כאשר מנסים לכפות על ציבור נאמני התורה לשנות אורח חייו ואת חיי ההסתפקות שבחר. כאשר מנסים להחדיר בכל דרך את התרבות החילונית שכיום אפילו לא מנסה להתהדר באידיאולוגיה – ובפה מלא מציגה את מחזה 'העגלה הריקה'...

נהנתנות לשמה

אולם יש כאן עומק נוסף. כידוע כת הצדוקים ובייתוסים התפתחה משני תלמידי התנא אנטיגנוס איש סוכו, תלמידו של שמעון הצדיק (עיין אבות פרק א' משנה ג' ואבות דר"נ פרק ה'). הם שמעו ממנו את המאמר: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס', וסברו שאין עולם אחר ותחיית המתים.

מדוע, אם כן, פרשו רק מתורה שבעל פה וכפרו בדברי חכמים? אם זהו טעם לפרוק עול, הרי הוא תקף גם לגבי דברי תורה שבכתב? נאמרו בזה הסברים שונים, ואנו נצעד בעקבות משמעות הברייתא ב'אבות דרבי נתן', ובעקבות גילוי המסתתר בין שורות המסילת ישרים במהדורא קמא אותה כתב הרמח"ל במבנה של ויכוח (הופיעה ע"י מכון אופק תשס"ט) .

הרמח"ל מזכיר אסכולה שסברה שעל פי היהדות בורא עולם ברא את בריותיו כדי שיהנו בו בעולם הזה, בתוך דבריו הוא כותב: "ונמצא לפי הדעת הזאת עיקר ענינו של האדם הוא ליהנות בטוב העולם ולשבוע ממנו... והמצוות דבר הכרחי אליו מפני תכונתו, כלבושים מפני הצינה והבתים מפני הגשמים כן המצוות לסידור מדינותו ומעשיו", ע"כ. הרמח"ל ממשיך ומסביר מדוע תאוריה זו שגויה גם על פי ההגיון.

רמח"ל לא מגלה לנו מיהי האסכולה היהודית של שומרי מצוות שהאמינו שהקב"ה ברא את העולם עבור העולם הזה? וגם החוקר הרב אברהם שושנה שגילה את כתב היד של 'סדר ויכוח' בספריית גינזבורג במוסקבה והוציאו לאור – לא הצליח לזהותה.

הצדוקים והבייתוסים הם בעלי הגישה הזו. הברייתא באבות דרבי נתן מתארת את הצדוקים 'שהיו משתמשין בכלי כסף וזהב כל ימיהם', וכן שהיו אומרים 'מסורת ביד פרושים שהם מצערים עצמן בעולם הזה ובעולם הבא אין להם כלום' (לפי כפירתם בעוה"ב - נמצא שגם בעוה"ב אין כלום ומאידך ה'פרושים' גם לא נהנים מעולם הזה).

לאור זאת, ברור שהם הם בעלי הגישה שבא הרמח"ל לשלול, שהרי שמעו, לפי טעותם, שאין עולם הבא. אם כן, בהכרח כיון שיש בורא שברא את העולם 'לתכלית מה שאינה ידועה לנו' או 'כדי להיטיב' - אם כן בהכרח הוא כדי להנות בעולם הזה.

אין השקפה ופילוסופיית חיים מתאימה לכת הצדוקים ובייתוסים, הכופרים בחיי עולם הבא ואינם כופרים בעיקר תורה ומצוות, יותר מזו ההופכת את הנאות העולם הזה לערך ומצוה, ואת המצוות לאמצעי. לדעתם, להשתמש בכלי כסף וכלי זהב לאורך כל החיים הוא לשיטה זו - קיום מטרת הבריאה, והברית עם תרבות היופי של יון הינה מימוש של רצון הבורא שברא עולם כדי שיהנו בו בהנאות חומריות, תוך שימוש במצוות כמסגרת לחיים מתוקנים.

מי שמכיר את הגישה ההומאניסטית של אותם דתיים מתקנים, המנסים לעצב את הדתיות החילונית - יזהה את אותה גישה.

מה שהם לא השכילו להבין אז והיום - שהאדם אכן נברא להתענג, כן, גם בעולם הזה, בחיי תורה וחיים ערכיים מלאי סיפוק. וכפי שמנסח זאת הרמח"ל כי האדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו. החיים בעמל התורה, בעונג אמיתי של סיפוק וקירבת ה' - יביאו אותו בהמשך גם לשלמות ולדבקות בהשם בעולם הבא.

הניצחון של אור המנורה המסמל את אור התורה והחכמה האלוקית של השמן הטהור – מבטא את נצחונה של התפיסה הזו – שתמשיך להאיר לנו בימים אלו מול כל נסיונות החושך.