"מהיום, בעלי, אסור לך לשים מוצץ בפה"

באחד מכנסיו של רב גדול בישראל עלה אדם רחוק מתורה ומצוות, ושאלו: "יסביר לי הרב, מדוע אסור לשחק כדורגל בשבת?". יצוין שהשאלה נשאלה בתום רב ובכנות.

לשמע שאלה זו, ענה לו הרב: "מי אמר שאסור בשבת לשחק כדורגל? בשבת", המשיך הרב ואמר: "מותר לא לשחק כדורגל".

למי שעומד מן הצד עולה התחושה כי הועלה כאן איזשהו משחק מילים. ננסה להתלמד קמעא מה מסתתר מאחורי "משחק מילים" זה: נדמיין לעצמנו אדם נשוי בן 50. אשתו ניגשת אליו יום אחד בשיא הדרמטיות, מגיפה את התריסים ומזמינה אותו לשיחה דיסקרטית, אשר מרמזת כי שניהם הולכים לדבר על דברים שברומו של עולם. הבעל יושב מול אשתו המרוגשת ואוזניו כרויות אליה. אשתו פותחת בדרמטיות ואומרת: "תקשיב טוב בעל יקר, מהיום – אני אוסרת עליך באופן חד משמעי לשים מוצץ בפה!". הבעל מביט באשתו בתימהון רב ומתחיל לתהות על עצם נישואיו: "השתגעת?!", שואל הבעל את אשתו, "מה מצאת לנכון לאסור עלי דבר שכזה, וכי יעלה על דעתך כי אי פעם חפצתי או אחפוץ בכך? אשתי יקרה, אני כבר ילד גדול". הבעל נפגע מאד: כיצד זה אוסרים עליו דבר שמעולם לא עלה בדעתו כי יש בו הנאה עבורו?

שבת – זהו מושג רווי משמעות היסטורית של עם שלם ושל הפרט. השאלה אם מותר או אסור לשחק בכדור ביום שכזה, אצל אדם בר דעת פשוט לא תופסת מקום. אם מה שמסוגל לגרום לך לתענוג ביום שכזה, הוא כדור – תחשוב שלך לא אסרתי כלום. במילים אחרות: כדי לאסור על מישהו משהו, צריך לחפש איזשהו שטח, "חלוּת" של נכבדות עצמית, על מנת שהלה יזכה לתואר – "אסור לך".

(מעניין לעניין באותו עניין: במקרים רבים השאלה מתחילה כי "מישהו אמר לי שאסור". ההתמרדות היא לא כלפי האיסור, כמו העובדה שמישהו אמר לי שאסור. כתרגיל ניסיוני, אם אומרים למישהו: לכולם אסור, אבל רק לך מותר, הוא יעצור וישאל שאלה הפוכה – למה רק לי מותר? מה אני מוגבל?! במה אני שונה מאחרים?).

למעשה, זהו גם התוקף למושג בר מצווה. הילד הוא כבר לא כל כך ילד. הוא נמצא ברמת בגרות כזו, אשר ניתן להכיל עליו את המושג "אסור". עד עכשיו קשה היה להאמין כי הוא מספיק מסוגל לעמוד מול האתגר הזה. כעת ניתן לסמוך עליו. ממילא, זו גם הסיבה לכך ש"גוי ששבת חייב מיתה". אין כאן תיאור חומרת עונש גרידא, כי אם תיאור מציאות. המושג של "אסור" אינו רלוונטי עבורו כמו אצל היהודי, בדיוק כשם שמה שניתן לאסור על אדם בוגר לא ניתן לאסור על תינוק, מאחר שהוא מופקע מהמהות, וממילא מהיכולת להיות כפוף לתואר "אסור". נמצא כי ההתייחסות של עול וקושי, או רוממות ואיכות, לחילופין, כלפי המושג "אסור", היא רק בעיני המתבונן. נתלמד להכיר בשיעור קומת האדם מישראל. אם אדם מישראל זכה לכך שניתן לאסור עליו, הרי שדווקא מתוך כך שומה עליו להכיר כי בתוכו קיים כר נרחב, חלוּת של נכבדות עצמית אשר בזכותה ועל גבה – הוקם עם ישראל לדורותיו.

"וגם האוהבים דבריה – גדולה בחרו" (מוסף לשבת).

"מנוחת אמת ואמונה. מנוחה שלמה שאתה הוא רוצה בה. יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם – ועל מנוחתם יקדשו את שמך" (מנחה לשבת).