ממתי זה נהיה נורמלי לגחך מול בעלי צרכים מיוחדים או חולי אלצהיימר?

אני לא יודע אם זה בגלל שהתבגרתי או שהעולם באמת משתנה, אבל נראה שהאלצהיימר - מחלה קשה שמותירה שובלים של כאבי לב לנוכח מחיקת הזיכרון - הולך ומתרחב לממדי מגיפה. זה פשוט איום ונורא לראות אנשים שהיו צלולים, חכמים, חדים ולעתים גם מבריקים - הופכים לשבר כלי, שואלים שוב ושוב את אותה שאלה, מתבלבלים, הולכים לאיבוד ומאבדים בהדרגה יכולות אלמנטריות בסיסיות. מחלה פשוט איומה.

גם הספקטרום האוטיסטי הולך ומתרחב בשנים האחרונות. עוד ועוד ילדים עם צרכים מיוחדים מגיעים לעולם, ואני תוהה לעצמי אם יש עלייה מספרית או שסתם נדמה לי. בכל מקרה, מדובר כמובן בחשבונות שמיים.

אבל הדבר שמקומם אותי בצורה בלתי נתפסת, נוגע לתגובות של חלק (קטן, אבל קיים) מהסביבה אל מול הצעירים בעלי המוגבלויות או הקשישים שחלו באלצהיימר: חיוכים, גיחוכים ומבטים משועשעים לנוכח ה"פאדיחות". מבחינתם זה מצחיק לראות מישהו שלא מתנהג לפי הספר. מבחינת בני המשפחה של חולי האלצהיימר זו אולי דרך לגיטימית להתמודדות. מבחינתם יש צד משעשע ואין כאן פגיעה בקשיש היקר, שהולך וצונח אל תהומות השכחה והחידלון.

אז בסדר, מחייכים. לא נורא. למה להיות כבד.

ואני שואל ברצינות: תגידו, אתם רציניים???

ממתי לצחוק, או אפילו לגחך, על אדם אהוב שחלה במחלה הקשה הזו, הפך להיות דבר שאפילו לא מתביישים בו? ממתי מחלה היא דבר מצחיק? הרבה פעמים אותם מבוגרים שחלו באלצהיימר מודעים למצבם ומתביישים בו מאוד, בפרט בשלבים הראשונים של המחלה. הם קולטים שהמוח שלהם עובר שינוי הרסני. הם מאבדים את הביטחון העצמי. הם מבינים שמשהו כאן משתבש, ולא תמיד מבינים היכן הם נמצאים ומה קורה כאן בדיוק. אז מה הגיחוך של בני המשפחה עשוי לגרום להם? לא מספיק שהם נמצאים במצב קוגניטיבי הולך ומידרדר, לא מספיק שהביטחון שלהם הולך ומתפייד - הם גם צריכים לראות מבטים משועשעים בין בני משפחה שאמורים להיות העוגן והמשענת שלהם?

ומה מצחיק או משעשע בהתנהגות חריגה של אדם שנולד עם פיגור, אוטיזם או כל מוגבלות אחרת? לפעמים אני רואה אנשים שמנסים "להוציא" מהם אמירות מצחיקות, וכולי מתפוצץ בקרבי. אם זה היה הבן שלכם, גם אז הייתם צוחקים? אם אתם הייתם נולדים ככה, איך הייתם מרגישים כשמסביב יש "חכמים" שמנסים להגחיך אתכם עוד יותר? תהיו בטוחים שהם קולטים את זה. אולי יש להם פיגור או אוטיזם, אבל הם עדיין מבינים דקויות וגם יודעים להיפגע כשצריך.

ואם בכל זאת נדמה לחלק מהקוראים שלא נורא לגחך אל מול כל אמירה תלושה מהמציאות שאותו בעל מוגבלות מנפק, תבינו שזה עוד יותר תלוש מהמציאות לצחוק על כך. הרי הם לא מאופסים לגמרי, ולכן מועדים בלשונם ובהבנתם. לעומתם, אותם "נורמליים" מבינים יפה מאוד את המציאות – ועדיין בוחרים להתמודד מולה בצורה מעוותת שלא מכבדת את האדם שמולם. אז לפני החיוך הבא, זכרו שלא לעולם חוסן. אף אחד לא יודע אם לא יוולד לו ילד או נכד עם צרכים מיוחדים בעוד אי-אלו שנים, ולאף אחד מאיתנו אין תעודת ביטוח מפני אלצהיימר. לא חסרים דברים מצחיקים באמת בחיים. בעלי המוגבלויות הם לחלוטין לא חלק מהם.