איה קרמרמן עם מסקנות מיותר מחודש בידוד

ב־3 בספטמבר, כשנדמה היה ששנת הלימודים מתחילה, ישבתי עם בעלי לשיחה. "גם את מתחילה שנה היום. כל הילדים במסגרות, מתפנה לך זמן. אומנם כמה שעות ביום, אבל גם לכמה שעות אפשר לדחוס חיים שלמים. מה את הולכת לעשות עם כל הטוב הזה שנופל עליך?". הסתכלתי עליו בסקפטיות. הסברתי לו שקשה לאמא לעשות תוכניות, כי הזמן הוא לא באמת שלה, ע"ע פטורה ממצוות שהזמן גרמן. או במקרה דנן, מתוכניות שהזמן מאפשרן. "למה להיות כזאת פסימית? תתחילי לתכנן".

מבטיחה שהעזתי לחלום. באמת כל הילדים במסגרות, אפילו הקטן התאקלם באופן מפתיע, וזורם אחרי שהכנתי את עצמי נפשית לשחזור מהשנה שעברה. אז ישבתי בגן חודש, כמו עציץ. בעלי צודק. יש לי זמן חדש בידיים ואני לא הולכת לבזבז אותו. כל החלומות שנעצתי בהם סיכה, שהמתינו בסבלנות עד סוף ההיריון, ההנקות וההחתלות, הגיע זמנם. מה אלך ללמוד קודם? יש לי חלומות לתואר שני, להוסיף עוד פילאטיס, קורסים בתזונה ועוד ועוד.

לא עבר יום וקיבלתי טלפון מבית הספר של הבנות: בואו לקחת את הילדה והיכנסו לבידוד. נפלא. רבות מחשבות בלב בעל ועצת הקורונה היא תקום. נכנסנו לבידוד, שברוך השם התברר כעורבא פרח ואפשר לנו לפקוד את בית הכנסת בחגים עם כל חובשי המסכות. והנה אנו עומדים בפתחו של חודש מרחשוון, שלא ברור למה קוראים לו מר, כי מתיקות השגרה שלו אהובה על כל הורה בישראל. לא אתן להררי הכביסות, לשיקום הבית ולמציאת מקום אפסון ללולבים להסיט אותי מהכדור. אני חוזרת לחלום.

קרנבל בבית, קרנבל

ברוכה הבאה, שגרה יקרה. בואי עטפי אותנו בשעמום שלך, הכניסי את כולנו תחת כנפייך הרחבות, תני לנו את ההרגשה של שפיות מבורכת. אחרי שבוע בעלי הודיע שהוא טס לטיסת עסקים שהוא דוחה כבר חודשים. "אדיר", עניתי לו. הזמן המושלם. כולם במסגרות, סע, סע, סע. מה כבר יכול לקרות? בלבי עשיתי אחד פלוס אחד. בעלי בחו"ל, הילדים במסגרות, באמת יש לי זמן איכות עם עצמי. לכל יום הייתה לי תוכנית. לא אלאה אתכם בפרטים, רק אומר שהייתי נרגשת לקראתם. במוצאי שבת בעלי טס, ביום ראשון כתבתי טור. ביום שני אני לוקחת את הילדים למסגרות ועפה לפילאטיס. באמצע השיעור, ניחשתם נכון: טלפון מבית הספר. בואי קחי את הילדה, יש מאומתת בכיתה, אבל אל דאגה, אנחנו במתווה כיתה ירוקה. כל עוד האנטיגן שלילי היא מגיעה ללימודים.

ימים ספורים אחר כך, דקה לפני הזינוק מהאוטו, עשינו בדיקת אנטיגן כנדרש. שני פסים כחולים התנוססו בגאון. פה אני חייבת להקביל בין המהלך הרגשי בבדיקות ההיריון הביתיות ובין בדיקת האנטיגן. נשים בוודאי יבינו אותי. בשני המקרים, כשמופיעים שני פסים, הגוף שט כמו מטוטלת בין בהלה לחוסר אמונה. שוק. שלפתי את הבן מהתפילה בתלמוד תורה ותוך רבע שעה היינו כולנו אחרי PCR בקופת החולים. כל זה כשבעלי עדיין ישן לו בניו יורק, לא מודע לסערה שמתחוללת בבית ובלב של אשתו.

נכנסנו לבידוד. התוכניות המדוקדקות מקבלות תפנית, שלא לומר ביטול בחריקת בלמים צורמנית. קרנבל בבית, הפרדת ילדים, מחלימים ומחוסנים שמאלה, מאומתת ימינה, השאר בואו איתי. אחרי כמעט שבועיים של בידוד יצאנו לחופשי. לא עברו שבועיים וטלפון נוסף מגיע מבית הספר. כן כן, בידוד לגדולה שהתגלתה במהירות גם היא כחיובית. הרגשתי בלופ בלתי נגמר. שוב בדיקות יומיות, הפרדה, ריחוק ולראות את העולם מאחורי חלון ובריח. מספרי הטלפון של חוקרי משרד הבריאות כבר מזמן שמורים לי בטלפון.

התרגלנו לאנשים שנעלמים

אז מרחשוון מאחורי, כסלו בפתח ואיתו חופשת חנוכה, ואני מתפללת שהסוף הגיע, אף על פי שיש פה עוד זאטוט שמצד אחד כבר סחבק עם הדוגם במכבי ומצד שני ממשיך להיות שלילי. ואלה מסקנותי מיותר מחודש בבידוד:

1. לא סתם אנחנו פטורות ממצוות שהזמן גרמן. הזמן באמת לא שלנו להתנהל בו נטולות דאגות.

2. יש כנראה סיבה לכך שגברים מברכים "שלא עשני אישה". תראו לי גבר אחד שמבטל את חייו לחודש.

3. העולם החיצוני מסתדר יופי בלעדי. זה הביתי דווקא זקוק לי מאוד. צריך לזכור היכן החשיבות האמיתית שלנו נמדדת.

4. אני צריכה זמן לעצמי. זו לא בושה להגיד את זה בקול רם וזה לא הופך אותי לאמא פחות טובה. השחיקה הרגשית שעברתי בניסיון להפוך את החודש הזה לנעים ולג'נגל בין כולם הייתה גדולה. אני משתוקקת לחזור ולשמוע מחשבה שלמה, רישא וסיפא בנשימה אחת, בלי שמישהו יצעק באמצע "אמא" רק עשרים פעם. בינתיים המוח שלי בחר לקחת פוס. הוא יחזור כשיעבור זעם.

5. צריך להרגיע את הילדים: בשנתיים האחרונות כולנו הפכנו למכורים לחדשות. רובנו לא חוסכים מהילדים את מה שנאמר בתקשורת והילדים שלנו נחשפים לנתונים הסטטיסטיים, לטרמינולוגיה הרפואית ולתחזיות הקודרות. כשילד מקבל תוצאה חיובית למחלה שבשנתיים האחרונות הוא שומע כמה אנשים מתים ממנה - זה מפחיד. קורונה זו מחלה קשה, אני חלילה לא מגמדת ולו פירור ממנה. אבל באותה נשימה צריך להגיד לילדים שברוך השם רוב הילדים עוברים אותה בקלות. ולמרות זאת, כל המאמצים החשובים והנחוצים שהם עושים הם לא רק למען הבריאות שלהם, הם ראשית כול משתדלים בשביל בריאות ההורים והמבוגרים. הגיע הזמן לשדר לילדים שסביר להניח שהם לא ימותו מהמחלה המפורסמת הזאת. אמן.

6. צריך להרגיע את עצמנו: בין החגים לכניסת הקורונה אל ביתנו, הבנות גם הספיקו להידבק בווירוס. מפשוטי העם, כזה שאפילו שמו אינו ידוע. אבל הוא גרם לדלקת עיניים חריפה ולחום מרקיע שחקים. לא פעם נרשמו פה 41 מעלות. היה נורא. שתי הבנות היו סמרטוט. עשרה ימי התאוששות עברו עלי בחוסר שינה. ועדיין, לא פחדתי כמו שפחדתי כשהייתה להן קורונה נטולת סימפטומים. בקורונה כל שיעול שלהן הקפיץ אותי, גם אם הן סתם כחכחו בגרון. בכל פעם שעמדו תחת תאורה לא טובה חשבתי שהן חיוורות. כמות הוויטמינים שתקעתי להן לא מביישת את בית גיל הזהב. המחלה הארורה הזאת ערמומית, את זה כולנו יודעים. אבל בפועל, כמה מזה היה בראש שלי? 99 אחוזים (נא לרשום לעצמי: כשהילד הבא יידבק, חלילה, יש לקנות לאמא רסקיו).

7. אנחנו מגדלים דור אפאטי: באחת השיחות עם המורה של הבת שלי, הארתי לה שהבנות בכיתה לא מתקשרות לשאול לשלומה. בכל זאת, היא הייתה שבועיים בבידוד רק כדי לחזור לעוד עשרה ימי מחלה. שאלתי את המורה: איפה הילדות? היכן החברות? היא ענתה לי משהו מעניין שעל כולנו לתת עליו את הדעת. היא עשתה שיחה עם חברותיה המורות מכמה בתי ספר, וכולן שמו לב לתופעה - הבנות התרגלו למצב שבו ילדות חסרות. אין שבוע שאין מישהו בבידוד. במקום שזה יגרום להן להיות אמפתיות ולהתגעגע לחברות החסרות, הן ממשיכות הלאה. קהות לחוסר השגרתי. האם גם אנחנו התרגלנו שאנשים נעלמים לנו מהחיים? האם אנחנו הרמנו טלפון למי שמבודד או חולה, התעניינו בשלומו ושאלנו אם הוא צריך עזרה?

8. בשבת האחרונה היינו מוזמנים לבר מצווה של בן של חברים קרובים. אפעס, אני בבית עם ילדה חיובית בכללי וחיובית לקורונה זמנית. כשפגשתי חברים אחרים, שגם הם מוזמנים לאותה שבת, נשאלתי: "אבל מה, את לא רוצה לבוא?". עניתי: "אין פה קשר לרוצה או לא רוצה, יש פה את מציאות השם. במציאות שלו הוא החליט שאני לא באה לשבת. אם יש משהו שלמדתי בחודש הזה, זה שאני צריכה להיות בביטול. כל כך הרבה תוכניות התפוצצו לי בפנים והתבטלו במחי בידוד. אם הייתי מתחילה להתבאס או להתמרמר זה היה נורא בשבילי ולא היה משנה במאומה את המצב. אם יש משהו שאני גאה בו זה לא איך התנהגתי החודש אלא איך לא התנהגתי. לא התנהגתי בכפירה. לא באתי בטרוניה אל השם על הביטול המוחלט של כל מה שרציתי להספיק".

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".