אילן החלילן: אין קור ללא חום

המקום אליו נכנסתי היה נראה כמו מפעל ענק של מכונות. הוא באמת היה משהו כזה. היה זה יריד מיוחד למכונות מסוגים שונים.

הנפש שלי, באופן אישי, יותר יצירתית ואומנותית. לא הייתי הכי מתעניין ביריד כזה, שכל כולו רק עניינים טכניים. אבל המקום היה הומה אדם.

אנשים פסעו להם בין המכונות, כשהם תרים בעיניים אחרי כל מה שכתוב לצידן.

"מה אני עושה במקום הזה?", שאלתי את עצמי, כשאני מחבק את חלילי, כדי לוודא שאני באמת נמצא כאן ושזו לא טעות.

מה באמת אני, אילן החלילן, עושה ביריד מכונות? לא הצלחתי לתפוס את הדבר.

בינתיים ראיתי אנשים מסתובבים סביב כל מוצר ומשוחחים עליו בקול גדול.

אדם אחד רשם בפנקסו באותיות לטיניות פרטים על רכב שעמד מולו.

אדם אחר נעמד מול רובוט ענקי וצילם אותו מכול הכיוונים.

וחבורת אנשים התווכחו על טיבם של כמה מחשבים מהדור האחרון.

בעוד אני מביט באנשים שסביבי, אדם גבוה במיוחד ניגש אלי. הייתי צריך להרים את ראשי בזווית ישרה כדי לראות אותו כשדיבר אלי.

"שלום", הגיש לי את ידו. "זה אני שהזמנתי אותך, אדון אילן החלילן", הוא אמר. "שמעתי עליך המלצות מצוינות. עוד מעט ייכנס לתערוכה ראש העיר, אשמח אם תקבל אותו בנגינה נעימה".

"אין בעיה", אמרתי, בעוד אני מבקש לשאול אותו איך אני מתקשר ומתחבר למקום.

הרעש ששרר במקום היה רעש קר, רחוק מרעש של קרבה ונחמדות. לא הרגשתי טוב ונעים לחלל לאנשים הקרים הללו, שבודקים באופן קר מכשירים קרים.

אבל אם הוזמנתי למקום, כנראה לא סתם כך באתי. חשבתי איזה שיר לחלל, ואז גיליתי את אדון יחיאל העיוור יושב על כיסא וקורא בספר, כשלצידו בעל המקום, זה שדיבר אתי קודם.

יושב מול ספר? אדון יחיאל העיוור???

התקרבתי. עכשיו זיהיתי שבעל היריד יושב לידו, ליד אדון יחיאל, וגם מצביע ומסביר לו משהו תוך כדי קריאה.

התרגשתי, היה זה ספר מיוחד הכתוב בכתב ברייל. בעל המקום הקדיש זמן לשבת עם אדון יחיאל ולהציג לפניו את ההמצאה החדשה.

"רואה?", אמר לי בעל המקום. דאגתי שיהיה פה חומש מיוחד בכתב ברייל, משהו חדשני, כדי שגם לאדון יחיאל יצא משהו מהיריד הזה".

ראש העיר נכנס, ואני התחלתי לנגן: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".

אני בטוח שרוב האנשים לא הבינו מה הקשר. אני ידעתי מה ריגש אותי כל כך. גם במקום קר, עם כל כך הרבה אנשים קרים, עם מכונות קרות וחישובים קרים – אפשר למצוא חום גדול!

רק צריך להביט סביב.