הנרקיס וסביבתו: מותר גם לכם להאיר

בחנוכה, חג האור הפנימי, הזך, הגיע הזמן שגם אור הנשמה שלכם יפציע, יתגלה, שיהיה לו מקום בעולם. מקום משלו שיאיר למי שזקוק לו.

כשגדלים במשפחה נרקיסיסטית, חיים עם בן או בת זוג עם קווים נרקיסיסטיים (ראו כתבות בנושא) או עובדים עם מנהלים כאלה, עוברים בעצם מסכת של דיכוי.

אתם מרגישים שכשאתם מנסים להביא רעיונות, מחשבות, התנהגות ועוד שמאפיינים אתכם ואינם מתיישבים בקנה אחד עם הנרקיסיסט (דרך אגב, הכוונה לגברים ולנשים כאחד). לרוב תקבלו תגובה קרירה, משתקת, ביקורתית, התעלמות או הסטה של תשומת הלב לעצמם.

אתם תרגישו איך אתם נעשים מצומצמים, אולי קטנים, חסרי משמעות ומבוטלים. חלקכם אף ירגישו מעין היסחפות פנימית לחשוב כמו הנרקיסיסט, כלומר דבר שאך לפני שניה חשבתם שהוא א' - עתה ייראה לכם ב', אף על פי שעמוק בתוככם אתם יודעים שהוא א', שאינכם רוצים או מסכימים לב'.

מובן שלא כולם ירגישו את כל הדברים הללו. מספיק להרגיש חלק. יש לזכור שהדבר תלוי גם בתדירות הפעמים שמרגישים, ובעוצמות.

הדיכוי יתרחש בדרך כלל בצורה סמויה. לא תבינו שאתם עוברים אותו מיד, אלא לאחר זמן ולעתים זמן רב. זאת מאחר שהם משתמשים במניפולציות תקשורתיות סמויות על מנת לייצר שליטה באחרים, פעמים רבות בצורה לא מודעת.

אם גדלתם להורים כאלה (מספיק הורה אחד) או עם אחים כאלה, אתם בעצם תמצאו את עצמכם מפתחים שני עולמות. האחד הוא זה שאולי מרצה את הנרקיסיסט, או מתמרד, תלוי באופי שלכם, העיקר לשרוד אותו, ושירד מכם עם הלחץ שהוא מפעיל עליכם כדי שתספקו לו את מה שהוא צריך.

השני הוא עולמכם האותנטי, הפנימי, זה שהשם ברא אתכם עמו. עולם שאותו תוכלו לחלוק רק עם חברים או אחים, או אנשים שמסוגלים לאפשר לכם פשוט להיות אתם, שנהנים מהחברה שלכם וממה שיש לכם לתת, ולא צריכים לעצב אתכם בדמותם.

אם אתם עם בני זוג כאלה, תמצאו עם הזמן שאין לכם אפשרות להביא את עצמכם. אתם לומדים מתוך ההתעללות הרגשית שלהם בכם שאין טעם להביא, לגלות או לחלוק. כך גם כל מי שנמצא בקשר עם אדם כזה. עם הזמן אתם מרגישים יותר ויותר בדידות או ריק, ולא ממש יודעים לקרוא לזה בשם. הרי הכל יפה וטוב מבחוץ, לא?!

לגדול כך מילדות מייצר מצב של קושי בזהות העצמית, מייצר מצב של תחושה של עלה נידף, שאין לכם שום סמכות להגיד מה אתם מרגישים או מה כואב לכם. לרוב זה יישלל, ואתם פשוט לומדים להשתיק את עצמכם.

מי יבין? התחושה היא שאין מלים ל"דבר" הזה, לתחושת הבדידות, שאף אחד במילא לא יאמין, וגם אין לכם שום "כחולים" על הגוף, אז נראה לכם שתהיו מגוחכים. יגידו לכם שאתם רגישים מדי, שאתם צריכים גם להבין אותם, שאתם אנוכיים ועוד.

כי לאנשים יש נטייה להכחיש. בפרט את מה שקל להכחיש, את מה שלא רואים, שקשה להוכיח.

לעצור את זה אומר קודם כל שאתם לא תכחישו. לכו להתייעץ, דברו עם אנשים אמפטיים, עשו כל דבר כדי להתחיל לקרוא לדברים בשמם. חזקו עצמכם והיו אמיצים להכיר את עצמכם ולתת לכם להיות.