"שמשת הרכב הייתה מנוקבת כולה מכדורים, והירי לא הפסיק. ’ריבונו של עולם’, צעקתי, ’אני חייבת להשתתף בברית!’"

שאול ורחל ניר מירושלים נסעו לבתם הנשואה שגרה באבני חפץ, כדי לחגוג עימה מסיבת חנוכה. בדרך חזרה, הם נקלעו לפיגוע ירי רצחני.

"הפיגוע התרחש לפני שש שנים, בנר רביעי של חנוכה, אור לכ"ח בכסלו", מספרת רחל. "היינו אז באמצע הדרך לשומרון", משחזרת רחל, "תכננו לבקר את ליבנת, בתי הגדולה, ולערוך יחד הדלקת נר חנוכה. היא אלמנת פיגוע טרור מזה 20 שנה, וחנוכה היה הזדמנות בשבילנו לשמח ולשמוח עם ילדיה. בעודנו בנסיעה, בערך ב-14:00 בצהרים, ילדה בת נוספת שלנו בן. שמחנו והתרגשנו מאד, והחלטנו שבסיום ההדלקה נקדים ונחזור לירושלים כך שנוכל לבקר את בתי ואת הנכד החדש בבית החולים.

"הגענו ליישוב אבני חפץ, הדלקנו נרות עם בתי והנכדים, שרנו ושמחנו יחד. אחרי ההדלקה רציתי לעזור לבתי לנקות ולשטוף כלים, כמו תמיד, אבל הפעם לא יכולנו להתעכב, כי מיהרנו לבקר את היולדת. בתי וילדיה ליוו אותנו ביציאה לרכב, כמו שאנו תמיד מקפידים על מצוות הליווי, ונפרדנו.

"התחלנו לנסוע כשאני מהרהרת בנחת הכפולה ואומרת לבעלי: 'כמה אנו צריכים להודות לקב"ה על כל הטוב והחסד שהוא מרעיף עלינו'. ברוך ה', זה הרגל חיים שקניתי בשנים האחרונות. להיות בתדר של הודאה לה' ולזכור להודות לו יתברך על כל דבר".

יריות באפילה

דקות ספורות לאחר שרכבם יצא מהיישוב, הם שמעו רעש חריג. "נבהלתי ואמרתי לבעלי שזורקים עלינו אבנים. בעבר גרנו בחברון ואת זריקות האבנים התדירות אני זוכרת עד היום... 'אלו לא אבנים', זיהה בעלי, ותוך כדי כך הרגשתי כאב חד ושורף בזרוע. 'מה זה? זה לא כאב של אבן!' תמהתי. הסתכלתי על בעלי ובשבריר רגע הבא ראיתי שהראש שלו מלא דם. רק אז קלטתי שיורים עלינו.

"בעלי לא איבד את העשתונות, ובזהירות סטה עם הרכב לצדי הכביש. בחסדי ה' לא הופיעה ממול אף מכונית באותו זמן. בעלי ירד עם המכונית לשוליים ועצר בתעלה הסמוכה לכביש. הירידה לתעלה אף היא הייתה ניסית, כי לאורך הכביש כולו הייתה גדר נמוכה שחוסמת את הירידה מהכביש, ורק בנקודה בה הותקפנו, שולי הכביש היו פתוחים ולצידם תעלה פנויה, כך שיכולנו לרדת מהכביש בלי להסתכן בנפילה לתהום או בסלעים. בעלי דומם את המנוע, ובכל השניות הארוכות האלו, עדיין המשיכו לירות עלינו בלי הפסקה. הכדורים רדפו אחרינו אל התעלה, והיריות הדהדו שוב ושוב".

מסביבם הכול היה שומם וחשוך. הם לא ראו כלום מבעד לאפלולית הערב. רק כדורי המוות פלחו את הדממה וכוונו ישירות אליהם.

"אני זוכרת ששמשת הרכב כבר הייתה מנוקבת כולה מכדורים, והירי לא הפסיק. 'ריבונו של עולם', גנחתי. 'כמה כדורים כבר צריך בשביל להרוג בן אדם?!'

"בראש שלי הספקתי לדמיין שאנחנו עולים לעולם הבא. אין לנו סיכוי להישאר בחיים בכזה מצב. החיים עברו מולי בהרצה מהירה, ראיתי את עצמי בזמנים שונים בחיי, ובעיני רוחי כבר ראיתי את הלוויה שלנו. הצטערתי על הצער של הילדים שישבו שבעה, ופתאום נזכרתי כי בדיוק ביום שהם יקומו מהשבעה, אמורה להיות הברית של נכדי הקטן! המחשבה הזו שברה את לבי הקפוא. התעוררתי מההלם והתחלתי לצעוק לקב"ה: 'אנחנו חייבים להשתתף בברית. בבקשה, אל תצער את הבת שלי ביום השמח שלה. אי אפשר שיהיה לה כזה עצב אחרי לידה'. התפללתי וצעקתי לה'. אמרתי מזמורי תהלים שזכרתי בעל פה, והמשכתי באמירת תודה. כן, גם מול היריות הבלתי פוסקות, הודיתי ואמרתי לה': 'אני יודעת שאתה עושה הכי טוב בשבילנו. תודה על החסדים, ואנא, תזכה אותנו לראות את הטוב'. צעקתי ובכיתי והתחננתי לה' לסירוגין, ומטר הכדורים המשיך והמשיך----

חשבתי שאולי מישהו יבוא מהדרך, או מהיישוב, יראה מה קורה כאן, אבל אף אחד לא הגיע. היינו לבד מול מחבלים יורקי אש ומוות.

"ובינתיים, פניו של בעלי שותתות דם. היד שלו הייתה מונחת על ההגה בתנוחה לא טבעית, והוא אמר לי: 'אני חושב שהלכה לי אצבע'. נחרדתי למראהו והבנתי שעלי לדאוג שהוא יישאר בהכרה עד שיגיעו לעזור לנו. שפכתי עליו מים מהבקבוק שלי, ודברתי איתו בהיסטריה".

המכונית של משפחת ניר לאחר פיגוע הירי ‬‬

המכונית של משפחת ניר לאחר פיגוע הירי ‬‬

נס ההצלה

פתאום השתרר שקט. היריות הפסיקו. באותו רגע ראתה רחל רכב לא מוכר שעוצר לידם. האם בגללו נעצרו היריות? עד היום היא לא יודעת. היא קיוותה כי הנהג בא לעזור להם, אך התנהגותו הייתה לא צפויה ואף משונה.

"מהרכב יצא גבר עם מכנסים בהירות וסודר כתום", משחזרת רחל. "הוא התקרב אלינו ושאל: 'מה קרה לכם?' זיהיתי שהוא ערבי ולבי נפל בקרבי. הוא לא הזעיק עזרה, אלא רק התקרב לחלון הרכב שלנו במין סקרנות. חזרתי וצעקתי לה': 'הקב"ה, מה שאתה עושה זה הכי טוב בשבילי. זה הכי טוב מה שאתה שולח. תודה. תודה!' בין לבין שפכתי עוד מים על בעלי והתחננתי אליו שיענה לי וידבר איתי ורק לא יאבד הכרה. במבט לאחור אני לא מבינה כיצד הייתי מאוזנת, מודעת למצב ופועלת בתושייה, זה היה נס נוסף של הקב"ה. הרגשתי שאני לא מתפקדת עכשיו ממקום של חולשה, אלא ממקום של כוח. הערבי הסתכל עלינו בהתעניינות ואז שאל אותי: 'איך קוראים לבעלך?' לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אבל עניתי: 'שאול'.

"הערבי עזב את החלון המרוסס כדורים שלצדי, עקף את הרכב ונעמד ליד החלון של בעלי. הוא נשען על החלון ואמר לו: 'שאול, שאול, אל תדאג. הכול יהיה בסדר. אתה תהיה בסדר'. ההתנהגות שלו הייתה תמוהה בעיניי מאד. הוא מעודד את בעלי? ולמה הוא לא מזמין עזרה? נו, נחמד מצידו שהוא מתעניין בנו, כך חשבתי. ולא התייחסתי לעמידתו שם לצד בעלי.

נקפו עוד כמה דקות שנדמו כנצח, עד שהגיעו למקום אנשים מהיישוב. הם שמעו את היריות ובאו לבדוק מה ארע. כעת הזעיקו סוף סוף אמבולנס. הערבי חזר אל רכבו ונעלם בלי מילים, וגם ליבנת, ביתה של רחל, הספיקה לבוא, מבוהלת וחרדה לגורל הוריה.

ומדוע לקח להם זמן להגיע? "מסתבר כי ברגע ששמעו בעמדת השמירה של היישוב את היריות", מסבירה לנו רחל, "סגרו את הכבישים מחשש למארב. רק לאחר שהגיעו חיילי הצבא ובדקו שאין מלכודת במקום, יכלו אנשי העזרה ראשונה לנוע בכביש והאמבולנס הגיע לעזרתנו. בעקבות כך, עברו 20 דקות ארוכות עד שפינו את בעלי המדמם. בתי הצטרפה לנסיעה איתו, ואני המתנתי לאמבולנס נוסף. עד שיגיע האמבולנס הבא, הציעו לי הפרמדיקים הערבים באמבולנס להזמין עזרה מהסהר האדום, אבל אני לא הסכמתי. גם ככה הרגשתי מוקפת ב'בני דודנו' מכל עבר, והתחושה לא היטיבה איתי. הנהג של האמבולנס אמר שהוא לוקח את בעלי לבית החולים מאיר, והפליג לדרך.

"אחר כך סיפרה לנו ליבנת בתי כי בזמן הנסיעה, הרופא, הערבי אף הוא, שאל את בעלי לפרטיו האישיים. בעלי היה פצוע עם פגיעת ראש קשה, ולמרות זאת הצליח להשיב לו מילה במילה. הוא זכר את שמו ואת מספר תעודת הזהות שלו, והנהג יצא מכליו. 'תדעי לך שקרה לכם נס חנוכה!' כך אמר בהתרגשות לבתי.

המכונית של משפחת ניר לאחר פיגוע הירי ‬‬

פגיעה ישירה

במהלך הדרך קלטו הפרמדיקים את הפציעות הקשות של בעלה של רחל, והזמינו בבהילות ניידת טיפול נמרץ. הוא הועבר לנט"נ באמצע הדרך. ואז החליטו רופאי נט"נ לשנות את יעד הנסיעה לבית החולים בילינסון. כשהם הגיעו לבילינסון בעלה עוד היה בהכרה והצליח לענות על פרטים אישיים, ושניות לאחר מכן קרסו כל המערכות בגופו. הוא הובהל לניתוח ראש מורכב.

"באותם רגעים נזכרה ליבנת בידו הפצועה של בעלי, ורצה לרכב", משחזרת רחל. "מזעזע לומר, אבל היא מצאה שם את האצבע שנקטעה מידו מיריית הקליע. עם האצבע בידה היא רצה לחדר ניתוח בעקבות מיטתו של בעלי. אולם המנתחים היו בהולים מאד, ואמרו לה: 'קודם נציל את חייו. אין לנו שנייה מיותרת לטפל באצבע'.

"הרופאים החלו בניתוח, ובתי נותרה בחוץ מתפללת וחרדה. לאחר זמן קצר יצא אליה המנתח ואמר לה בהתפעלות: 'היה לאביך נס גלוי! אני רופא צבאי ויודע מה זה כדור של קלצ'ניקוב. הקליע עלול לרסק את הגולגולת לגמרי. אצל אביך הכדור פגע בגולגולת, ורק שרט אותה מבחוץ. המוח עצמו לא נפגע כלל!' הוא אמר כי מעולם לא ראה פלא כזה. הוא רק היה צריך לנקות את הדם במקום הפגיעה, להסיר את הכדור ולסגור את החיתוך.

"אלו ממש ניסי ניסים שליוו אותו. לאחר מכן התברר כי הפציעה העיקרית היא דווקא ברגל: שני כדורים ריסקו לו את הרגל מתחת לברך ומעל הקרסול. גם בכך ראינו השגחה מופלאה: אם הכדורים היו פוגעים חצי ס"מ מעל או מתחת, בדיוק במפרקי הרגל, העצמות היו מרוסקות לגמרי והשיקום היה עלול להיות קשה במיוחד. הקב"ה שמר עליו והכדורים פגעו קרוב למפרקים אך לא בתוכם. מלאכי מרום הגנו על בעלי.

בזמן בו שאול נותח וטופל, הובהלה גם רחל באמבולנס נוסף לבית החולים מאיר. היא נפצעה בזרועה ושתתה דם, אבל כל כולה הייתה ממוקדת בנעשה עם בעלה.

"לא הרגשתי את היד שלי בכלל. הסתערתי על הטלפון בשורת שיחות בהולות שערכתי בזו אחר זו. התעדכנתי מדי כמה רגעים מה קורה עם בעלי. סיפרתי לילדיי מה קרה, וכולם מיהרו ויצאו לדרך אל בילינסון. מיד אחר כך התקשרתי לאברכים מהרובע, שכונת מגורינו, ובקשתי שיתפללו על בעלי. לאחר מכן חייגתי לאיש צוות בישיבה שבעלי עבד בה ובקשתי שגם הם יארגנו תפילות למענו. הייתי ממוקדת במטרה ולא הסתכלתי על שום דבר מסביב. 'רק תפילות יעזרו עכשיו!' אמרתי לפרמדיקים הערבים שהיו באמבולנס. נראה לי הם לא הבינו עד היום מה התכוונתי..."

בינתיים הפרמדיקים טיפלו ביד שמאלה של רחל. "היד לא כאבה לי, וזה באמת היה נס. הרגשתי מעט רטיבות ביד, זה היה הדם שנזל מפצע הירי. אין לי מושג איך לא כאב לי. ה' ריחם עלי וחסך ממני את הכאבים. הפרמדיקים גזרו את השרוול וחבשו אותי עוד באמבולנס. לאחר נסיעה קצרה הגענו לבית החולים מאיר, שהיה הסמוך ביותר אלינו. ברוך ה' אחותי הספיקה להגיע לשם עוד לפניי ואני שמחתי שלא אהיה לבדי. כשיצאתי מהאמבולנס, האחות עזרה לי לקחת את חפציי. כשהרמנו את התיק שלי ראינו שהבקבוק מים שהיה בתוכו מנוקב כולו מכדורים שהיו ממוענים אלי... והייתה שם גם מטבע של עשרה שקלים, מחוררת בעיגול מושלם. הכדור עבר דרכה ונשארה רק המסגרת הזהובה של המטבע. האחות נופפה במטבע בהתרגשות ואמרה לי: 'הקב"ה נתן לך דמי חנוכה!'"

"הרופאים הורו לי להיכנס לבדיקת CT כדי שנוכל לוודא שאין פגיעות נסתרות מהירי. הורדתי את השעון והתכשיטים, ופתאום קלטתי שאין לי את צמיד הזהב שלי. יש לו סוגר חזק ולא האמנתי שהצמיד איננו. ניסיתי לשחזר היכן הצמיד יכול היה להיעלם, ובבת אחת קלטתי שכנראה, כדור פגע בסוגר של הצמיד שלי ושבר אותו. כאשר הפרמדיקים חבשו את ידי באמבולנס הם לא וויתרו על 'נטילת ידיים' ושחררו לעצמם את הצמיד היקר שלי. עמדתי שם והתחלתי לצעוק: 'הם גנבו לי את הצמיד! הם לקחו לי אותו!' אחותי עמדה לידי ופשוט גיחכה בשקט. רגע לפני בדיקת CT, כשאני פצועה ובעלי בחדר ניתוח בסכנת חיים, ועל מה אני צועקת? על צמיד שאיננו? זה באמת היה מוזר, אבל כך היה. בתוך הכאוס שהייתי, היעלמות הצמיד האהוב שלי הציקה לי מאד. אבל אז הבנתי שאם אכן כדור פגע בצמיד שלי, הרי זה פשוט נס שהצמיד ספג את הפגיעה ולא היד הדקה שלי.

"בחסדי ה' בבדיקת ה-CT ראו כי כמעט ולא נפגעתי. ברגל גילינו פגיעה שטחית של כדור שנכנס מתחת לעור ויצא, ולא פגע כלל בעצם. זה בלתי יאומן איך הרגל לא דיממה כמעט ולא נפגעה. אני נס מהלך. כששמעתי זאת נרגעתי לגמרי ובקשתי לקום ולהשתחרר מיד. רק רציתי לנסוע אל בעלי בבילינסון. הרופא עצר אותי ובקש רק לבדוק גם את ידי החבושה. הוא פתח את החבישה, שטף ועיין, ושוב קרא בהתפעלות: קרה לך נס! זו פציעה ממש שטחית, הכדור לא פגע בעצבים ולא בכלי דם חשובים, וגם לא בשרירים. בעצם ישנו סדק קטן ורק הגיד של האגודל נפגע, ובעזרת ה' גם הוא ישתקם במהירות'. הוא חבש בשנית את היד, וכבר מיהרתי לנסוע אל בעלי ששכב במחלקת טיפול נמרץ".

שבוע לאחר הפיגוע

מלאך הברית

עיניה של רחל דומעות כשהיא נזכרת באותה נסיעה מסויטת אל בית החולים. "כל הדרך התפללתי והתחננתי לקב"ה שבעלי יתאושש ולא ייפגע בראש. שהוא יישאר צלול, מתקשר ומתפקד. זה היה הפחד הגדול שלי אחרי שראיתי שהוא חטף קליע ישירות בראשו. כשהגעתי אליו הוא כבר היה אחרי הניתוח, אך עדיין לא היה בהכרה. בימים הבאים התפללנו לרפואתו בלי הפסקה. ידידים ושכנים ויהודים רבים שכלל לא הכירו אותנו התפללו לזכותו, קבלו קבלות טובות וקראו תהלים.

"בנסי ניסים, לאחר שבוע של תפילות ומתח עצום, בעלי התעורר. הוא זיהה אותנו, דיבר בהגיון ורק לא הבין למה שואלים אותו שוב ושוב איך קוראים לו. הוא לא ידע כמה כל מילה מרגשת את כולנו... אגב, באותו יום זכיתי גם להשתתף בברית של נכדי החדש, והאירוע היה נרגש במיוחד".

מעט לאחר ששאול התעורר, הגיעו חוקרי השב"כ לתשאל את בני הזוג על האירוע. התברר שפצעי הירי של שאול היו מכמה כיוונים, ובעצם לא היה רק מחבל אחד אלא שניים. לפי בדיקת המקום מיד לאחר האירוע, הסיקו החוקרים כי מחבל אחד היה חמוש באקדח והשני הצטייד ברובה. כאשר הם ירדו מהכביש אל התעלה, המחבל עם האקדח רץ בעקבותיהם, עבר את הכביש והמשיך לירות מהצד השני. ובמקביל, המחבל עם הרובה ירה וירה עד שגמר את כל המחסנית שלו עליהם. והתגלית האמיתית המתינה להם לסוף.

"החוקרים שמעו מאיתנו על הערבי התמוה שעמד ועודד את בעלי, ועמדו כמוכי הלם", מספרת רחל. "הם אמרו כי בדרך כלל, באירועי ירי כאלו המחבלים מגיעים ומבצעים וידוא הריגה. נראה, כי אותו ערבי שהגיע ונצמד למכוניתנו, עצר אותם מלהמשיך בתוכניות ההרג שלהם, ובעצם הוא הציל את חיינו באופן ישיר! הם חיפשו אחריו לפי התיאור שנתנו, ולא מצאו אף רמז לאדם כזה. גיסי אומר שזה לא היה סתם ערבי אלמוני. ואולי היה זה מלאך הברית אליהו הנביא, שמגלה לעתים כערבי, ונשלח אלינו להציל את חיינו. מי יודע.

במשך חמישה וחצי חודשים היה שאול מאושפז ומטופל ברגלו. הפציעה הייתה מורכבת מאד, והוא נותח ברגלו ניתוח השתלה שארך חמש עשרה שעות תמימות. לאחר מכן הוא החל תהליך שיקום. הפרופסור הראשי היה ספקני מאד והצהיר כי ייקח שנים עד שהוא יזכה, אם בכלל, לעמוד על רגליו. אך בחסדי ה' השיקום עבר בהצלחה גדולה. כנגד כל התחזיות, בתפילות ראש השנה הוא השתתף ועמד על רגליו, ובשמחת תורה הוא רקד עם ספר התורה. כל הקהל עמד ובכה בהתרגשות כשראו אותו רוקד.

"מאז אני מודה לה' יומיום על היכולת ללכת. איזו זכות זו לקום וללכת על אדמת ירושלים", מתרגשת רחל בהודיה גדולה, "וכמובן, בכל שנה בחנוכה אנו עורכים מסיבת הודיה להודות ולהלל לקב"ה על נס החנוכה שהוא עשה לנו בזמן הזה".