סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר: דו קיום, כן. אבל קודם כל – קיום
הרבה יותר קל לטאטא ולהדחיק, או לדבר על "טרוריסטים משני הצדדים". אך העובדות הן פשוטות ועגומות, וכדאי להכיר בהן: המחבל בירושלים אינו "מפגע בודד"
- סיון רהב מאיר
- כ"ה כסלו התשפ"ב
(צילום: יונתן זינדל /פלאש 90)
ביום שני שעבר, בצהריים, נקבר אליהו קיי, שנרצח יום קודם בעיר העתיקה בירושלים. ביום שני בצהריים התקיים בכנסת דיון תחת הכותרת "עוצרים את אלימות המתנחלים". אי־אפשר להמציא תסריט מופרך כזה.
מעניין אם היו בכלל מאשרים לערוך בכנסת אירוע תחת כותרת מכלילה אחרת, באותו סגנון, כמו "עוצרים את אלימות הערבים". אבל זו הכותרת שבחרו חברי הכנסת מוסי רז (מרצ), אוסאמה סעדי (המשותפת) ואבתיסאם מראענה (העבודה), וזה היה העיתוי. פעיל השמאל חיים שדמי אמר שם שהוא מבקש לאחוז בנשק כדי להגן על הפלסטינים מפני המתנחלים. באותה שעה הצוותים הרפואיים בשערי צדק המשיכו לטפל בזאבי קצנלבוגן ויהודה אימרגרין, פצועי הפיגוע שנפגעו מנשק שאחז המחבל.
שיהיה ברור: צריך לטפל בנערי גבעות אלימים, בחוליגנים קיצוניים, בשוליים שמרשים לעצמם להפר חוק כלפי פלסטינים או כלפי צה"ל. זהו גם האינטרס העליון של המתנחלים עצמם. אבל מה עם התמונה הגדולה? מהן הפרופורציות? האם כולם צודקים, כל אחד והנרטיב שלו, ויש כאן רק התפרצויות מקומיות של אלימות משני הצדדים, או שיש כאן טוב מול רע, ישראל חפצת החיים מול הטרור הרצחני? האם תמיד צריך להכיל הכול, או שאנחנו עוד מסוגלים לומר מילים כמו "אויב" ו"צדק"?.
באותו ערב פרסם ארגון "ישראל שלי" סרט ושמו "חמישה ימים במאי, סיפורה של לוד". התקשורת לא התעכבה מספיק על אותם חמישה ימים מרים בחודש אייר האחרון, לכן אנשי הארגון החליטו לצאת לשטח בעצמם ולתעד. הם חשפו מציאות שבהחלט מצריכה דיון בכנסת, אולי תחת הכותרת "עוצרים את אלימות של חלק מהערבים בלוד", וגם "עוצרים את התעלמות המשטרה מפשיעה לאומנית". כידוע, במהומות אוקטובר 2000 הוקמה ועדת חקירה, ועדת אור, בטענה שיד המשטרה הייתה קלה מדי על ההדק. האם לא צריך לחקור גם במקרה הפוך, שבו נוצרה תחושה שהיד לא הגיעה כלל אל ההדק?
הרבה יותר קל לטאטא ולהדחיק, או לדבר על "טרוריסטים משני הצדדים" כמו שאמר אז מפכ"ל המשטרה, קובי שבתאי, או על "הזנחה שמובילה לאלימות ערבית" כמו ששב ומסביר השר לביטחון פנים, עמר בר לב, כאילו לא היה גם אלמנט לאומי כלשהו בפרעות.
העובדות הן פשוטות ועגומות, וכדאי להכיר בהן: המחבל בירושלים אינו "מפגע בודד". מה שקרה בעכו ובלוד אינו סכסוך שכנים. ומה שקורה במסגדים בהר הבית, או במערכת החינוך הפלסטינית, או באגפי המחבלים בכלא הישראלי אינו קשור כלל וכלל לוונדליזם כזה או אחר של פרחח יהודי בגבעות יהודה ושומרון.
"אנחנו בעד דו־קיום", אמר לי אחד מאנשי לוד כששלח לי השבוע לינק לצפייה בסרט על אירועי חודש מאי, "אבל אנחנו קודם כל בעד קיום".
הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".