אבא, תעזור לי למצוא את פך השמן שלי, שיקבל אותי כמו שאני

חושך ברחוב, שעת לילה. אני פוסעת במהירות, עמוסה במחשבות. זה עתה סיימתי טלפון עם עוד שדכנית. "הוא לא רוצה מלאה", היא אומרת בעדינות. "אני אנסה לחשוב לך על משהו...". אני מנתקת, מהורהרת, מדליקה את הנגן. רוצה מוסיקה סוערת, הכי סוערת, לשכוח מכל העולם, העולם הזה שאוכל אותי בלי מלח... מה יהיה? עד מתי?

האם בגלל שאני כזאת, לא מגיע לי להתחתן? לא מגיעה לי אהבה? לא מגיע לי להיות אמא? בעבודה דווקא אוהבים אותי. אני די מקובלת שם, מצחיקה, חייכנית, עם לב גדול שאוהב לעזור לכולםםםםם!

במיוחד לחתנים ולכלות. אבל מה? לראות תמונות שלהם אני לא מסוגלת. זה בשבילי שיא היופי, שיא השלמות! האם גם אני אגיע לזה אי פעם? עיני דומעות. אני מגבירה את הפסיעות. אני רוצה לרזות. אבא, תעזור לי בבקשה, אבא! למה אני לא מצליחה? מה לא עשיתי בשביל זה, מה?

אני מגבירה את הקצב, מתעלמת מאותות המצוקה שמשדרות כפות הרגליים. בהליכה הזאת אני אוריד את כל מה שאכלתי, נראה לי במשך החיים! חה, אני מגחכת לעצמי, תמיד כשאני מגיעה למשקל אני מתבדה.

נר שלישי של חנוכה היום. אני עוברת ליד חנוכייה ענקית של חב"ד. רק 2 נרות דולקים שם. הנר השלישי כבה. הם נראים כל כך ביחד, כמו... בדיוק כמו 2 נרות שמאירים את כל החושך הזה. כמו זוג צעיר שרק עכשיו התחיל את החיים, ולא מעניין אותו שום דבר מלבד אהבה.

בדיוק בשבוע שעבר, עוד אח צעיר ממני התארס, בטח, לו מגיע. הוא כמו כולם, אז הוא יכול! אותו רוצים! חרשנו את בני ברק למצוא שמלות. אני כבר מראש הייתי מתונה. מה בדיוק אני אמצא? הרי אני איראה בדיוק אותו הדבר, עם השמלה הזאת או בלעדיה.

אבא! אני צועקת לחושך, בבקשה, חנוכה היום! תעשה לי נס חנוכה פרטי. הרי מה היה להם סיכוי למצוא?

להם, החשמונאים מלפני כאלפיים שנה. מה הסיכוי, בכל בית המקדש המנותץ וההרוס, למצוא פך קטן של שמן? אבל הם מצאו, כי אתה החלטת ככה! תעזור לי למצוא את פך השמן שלי, שיקבל אותי כמו שאני. שיקבל את האופי שלי, לא את היופי. בבקשה, אבא!

תאיר לי את החנוכה הזה. שאני לא אשאר מאחור בתחנה. הרי אתה הכל יכול, אבא. אתה עזרת לי למצוא עבודה, אתה נתת לי חברות אוהבות, אתה מרוקן לי את הדרך הזאת עכשיו מאנשים, שלא יראו בחורה משוגעת שהולכת ברחוב ובוכה. אתה אבא הגדול, שנתת לי משפחה, ואחיינים, ולקוחות. כל כך הרבה מתנות. תודה, אבא, אבל בבקשה, אבא, תן לי עוד מתנה אחת, עכשיו אבא, עכשיו! תן לי את החתן שלי, בבקשה!

אני עוצמת עיניים, כמעט נתקעת בעמוד, אבל ממשיכה ולא מוותרת. בעיני רוחי אני רואה את קריעת ים סוף. אין עוד מלבדך, אני לוחשת את מציאת החן שאחשוורוש חש לאסתר הירקרוקת, אין עוד מלבדך. אני ממשיכה לדמיין את כל החולים הקשיים שקמו ממיטת חוליים, את תאונות הדרכים שנמנעו. אין עוד מלבדך, אבא. אני מאמינה שגם לי יש סיכוי, רק בגלל שאין עוד מלבדך, כי העולם לא נותן לי סיכוי, אבל אתה כן, כי אתה כל יכול, אבא!

אני מוחה את הדמעות, נרגעת. אוויר קר ממלא את פני, מייבש את הדמעות, כמו שולח ליטוף אוהב מאבא.

אבל אני לא מוותרת. אני רוצה לצעוק לעולם: גם אנחנו, השמנים (ששש, בשידוכים לא אומרים "שמנים", אומרים "מלאים"...) - טובים בדיוק כמו כולם! יש לנו אופי טוב, ולב ענק. אנחנו אוהבים להקשיב, ולא רק לצעוק. אנחנו מוכשרים ויצירתיים, וכן, תתפלאו, יש לנו שמחת חיים. גם אנחנו שווים משהו!

אז למה אתם לא עושים עם זה כלום? שואלים אותנו.

אנחנו עושים! עושים, רק לא כולנו מצליחים. אז מה, בגלל זה אנחנו כבר לא שווים בעיניכם?

בבקשה תשנו את המבט. תסתכלו על השמן, לא רק על הפך. מבטיחה לכם שלא תתחרטו. אתם תזכו לאור הכי גדול של החיים שלכם.

חותמת בדמע,

פך שמן גדול...

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.