"יש לי 250 רעיונות מקסימים לקשישים במצבי דמנציה"

אחד הדברים הקשים ביותר לכל אדם, ולא משנה גילו המדויק, הוא לראות את הוריו במצב בו הם מתחילים לשכוח ולהתבלבל. פתאום אמא הנמרצת שדאגה לו במשך כל השנים, נתנה עצות טובות וניהלה את העולם, שוכחת היכן הניחה חפצים, או שאבא המסודר והמאורגן מנסה בכוח להיזכר מה תכנן לעשות בעוד רגע ומה צפוי לו בהמשך היום.

מחלת הדמנציה, או אם תרצו - האלצהיימר (הסוג השכיח של הדמנציה) מכה באחוזים גבוהים מאוד באוכלוסייה, והנורא מכל הוא שהיא רק מתדרדרת מיום ליום. אולי זו הסיבה שמפליא כל כך לשמוע את דבריה של תמר דשבסקי, עובדת סוציאלית, בעלת תואר שני בגרנטולוגיה (מדעי הזיקנה), אשר טוענת בצורה ברורה שגם תקופה כזו, עם כל הקושי שיש בה, יכולה להפוך להזדמנות חיינו. לדבריה, דווקא מתוך ההתמודדות הקשה של ההורים ניתן לחזק את הקשר, ואף אפשר לפעול איתם במגוון רב של דרכים.

(צילום: shutterstock)

האדם שמאחורי המחלה

תמר עוסקת במדעי הגרנטולוגיה כבר מאז שנות ה-20 של חייה ומלווה משפחות במסגרת 'עוגן משפחתי'. במהלך עבודתה בשטח היא נתקלה באלפי משפחות שרוצות מאוד ליצור קשר עם הסבא או הסבתא המבוגרים, אלא שנתקלות במחסום כאשר לא מקבלות את התגובות הרצויות.

"לעתים קרובות נראה שהסבא והסבתא כלל לא מרוצים מהביקור, לפעמים הם אפילו לא מצליחים לתקשר עם הנכדים, והתחושה היא קשה, כביכול – 'בשביל מה הגעתי, אם סבא לא מצליח לענות לי, או שהוא בכלל לא רוצה שהנכדים יתקרבו אליו?'"

תמר חקרה את הנושא כאשר ראיינה לא מעט נכדים וגם בנים של הורים מתבגרים, וכמובן גם את הקשישים בעצמם. "היה מצמרר לראות עד כמה שחשוב לכולם להרגיש שהם יכולים להמשיך להיות בקשר, גם במצבים קשים", היא אומרת. 

אבל מה באמת אפשר לעשות כשנראה שסבא ממש לא אתנו?

"ה'אני מאמין' שלי הוא שכל אדם צריך להרגיש אהוב ונחוץ", טוענת תמר, "מחלת הדמנציה היא מחלה קשה מאוד. היא משנה את הרכב המוח בצורה קשה ביותר, וגורמת לכך שקשה לאדם לשלוף מילים וזיכרונות, קשה לו גם להתנהל בחיי היום-יום שלו, אבל עדיין יש דברים שהוא מסוגל לעשות. התפקיד שלנו הוא לאפשר לו לעשות את אותם דברים, וכמה שיותר.

"יש כאלו שברגע שאביהם מאובחן בדמנציה, מרגישים מיד כאילו שכל המהות שלו זו המחלה, אבל זה לא נכון. הוא ממשיך עדיין להיות בן אדם, ומגיע לו לממש את הפוטנציאל שלו. גם אם הוא חולה אלצהיימר, הוא יכול להמשיך לשחק עם הנכדים, אולי גם להתבונן באלבומי תמונות, כפי שאהב תמיד. אחת הנכדות שראיינתי לצורך המחקר שלי היא ילדה מתוקה בת 10, שאמרה לי בכנות: 'את אמא שלי זה משגע כשסבא חוזר על כל דבר המון פעמים, אבל לי זה לא מפריע... אני אוהבת לשחק אתו ברמי ובכדור, למרות שאני תמיד מנצחת, זה לא מפריע לי, אני רואה שסבא מחייך כשהוא נמצא אתי'".

אבל אנחנו יוצאים מהבית, ונראה שסבא בכלל לא זוכר שהיינו שם!

"אז מה?" מתפלאת תמר, "אני אמא לחמישה ילדים, וברור לי שלא כל דבר שאני עושה כיום עם ילדיי הם יזכרו בעתיד. למרות זאת אני לוקחת אותם לגן השעשועים, מכינה איתם שיעורי בית ומחבקת אותם. אני עושה את זה כי זה הבסיס שלנו, לא בגלל המחשבה על העתיד. בדיוק כך גם לגבי ההורים שלנו - אנחנו לא צריכים כל הזמן לחשוב על התועלת לטווח הרחוק, אלא חשוב שפשוט נהיה איתם, נחבק אותם ונשמח אותם, גם אם בעוד שתי דקות הם ישכחו שהיינו. אין שום ספק שגם במצבים קשים, בהם הם לא ממש מבטאים את תחושותיהם, הם מרגישים אהובים ומאושרים בזכות זה שאנו מעניקים להם יחס, הם מרגישים שהם חלק מהמערכת המשפחתית, וזה המון.

"ואגב, אני חייבת לציין שזה לא רק למענם, אלא גם בשבילנו. ההורים שלנו, או הסבים והסבתות, לא יחיו אותן שנים כפי שאנחנו נחיה, בשלב מסוים הם יעברו לעולם הבא. פגשתי לא מעט בני משפחה שנותרו מתוסכלים ומאוכזבים לאחר שהוריהם עזבו את העולם. הם הרגישו שכביכול לא עשו מספיק ולא ניצלו את הזמן שהיה להם להיות איתם. ככל שנפעל יותר ונשתדל באמת להעניק להם מה שאפשר, ההחמצה הזו פחות תכה בנו".

(צילום: shutterstock)

יש סיכוי, יש תקווה

תמר נותנת דוגמאות לפעולות פשוטות שנוכל לבצע עם הסבא והסבתא: "במידה ויצא לכם להגיע לסבא או לסבתא, והם כבר בדרכם לישון, אפילו אם הם במוסד ולא בבית – שבו לצידם כשהם במיטה והחזיקו את כף ידם עד שיירדמו. לפעמים ברגעים האלו של לפני השינה הם הכי בודדים, ואם תלטפו אותם או תשירו שיר עדין – זה ישדר להם תחושה שנמצאים איתם.

"אני מאוד ממליצה גם לברר אלו מתכונים סבא וסבתא היו מכינים בקביעות, ופשוט להכין את אותם מתכונים, עד כמה שאפשר כמובן. הטעם והריחות יעניקו להם תחושה מוכרת. בכלל, כדאי לתת לסבא וסבתא הזדמנויות להריח ריחות שונים, זה מעורר תאים רדומים במוח.

"כשאתם עוזבים את הבית – רגשו את סבא וסבתא כשתשאירו להם פתק קטן עם משפט כמו: 'סבתא היקרה, היה לי ממש כיף איתך היום, אבוא שוב מחר, הנכדה רחל'. שימו להם את הפתק על הכרית או על המראה במקלחת, במקום בולט. כך גם אם הם ישכחו שהייתם, הפתק יזכיר להם ויחמם את הלב.

"אני מאוד ממליצה גם על שימוש במוזיקה, רצוי בשירים מהשנים בהן סבא וסבתא היו צעירים, עדיף כאלו שהוכרו בארצות המוצא שלהם, והעיקר - תנו חיבוק, החזיקו את היד ופשוט תהיו שם. לרוב זה הרבה יותר חזק ונחוץ מכל משחק, פעילות או שיחה".

יש שלבים מתקדמים במחלה בהם הרעיונות שציינת כבר פחות יכולים להתאים?

"אני חושבת ש-95% מהרעיונות שאני מציעה בספר מתאימים ממש לכולם, כל אחד בהתאם למצב שלו. גם כשיש קשיש במצב קשה מאוד, הוא יכול בדרך כלל להחזיק לנו את היד וללטף יחד אתנו בובה או בעל חיים, ועוד הרבה מאוד דברים נוספים. כמובן שכמה שנכנסים למערכת יותר מוקדם, כך אפשר לעזור יותר".

מנגד להמלצות, יש דברים שעליהם לא היית ממליצה בשום אופן?

"בראש ובראשונה אני ממליצה להימנע משינויים דרסטיים ופתאומיים. כך למשל כשמחליטים לנתק את ההורה מביתו, ובבת אחת מעבירים אותו לבית אבות, או אפילו לבית של אחד הילדים. גם במקרה שהמעבר נדרש ונכון, חייבים לעשות אותו בהדרגה. צריכים לאפשר להורה להיפרד מהבית שלו, מהספרייה ומחנות המכולת... אסור שהמעבר יהיה חד מידי. זה מסוכן".

עוד מציינת תמר שלעתים קרובות דווקא אצל חולי דמנציה ניתן לראות שגירויים רבים מידי גורמים לבלבול ועלולים להציק מאוד. "אל תעמיסו על האבא בעת ובעונה אחת גם מוזיקה, גם פנים חדשות, גם אוכל וגם דיבורים כאלו ואחרים. בנוסף, לפעמים ישנם דברים קטנים שעלולים להציק מאוד, כמו טיקט של בגד או חום מעיק, נסו לשים לב לכך, כי סבא לא תמיד ידע לבטא זאת בעצמו. עוד משהו שממש חשוב להימנע ממנו הוא לשאול את סבא וסבתא שאלות מביכות, כמו 'איך קוראים לי', או 'ספר לי על שנות הילדות שלך', בזמן שאנו יודעים שהם יתקשו להשיב. זה מאוד מביך ולא נעים.

"כמובן שהדברים המדויקים גם משתנים מקשיש לקשיש – יהיו כאלו שממש לא יהיה מומלץ להביא אותם לסעודות המוניות, כי זה ייצור אצלם בלבול ובהלה מיותרים, ולעתים קרובות הם ימשיכו להרגיש בודדים גם אם ישבו בין ההמונים. לעומתם, יש כאלו שהמצב המושלם ביותר עבורם יהיה כשיגיעו לסעודות. גם אם לא ישוחחו עם בני המשפחה, עצם זה שיראו סביבם אנשים ויריחו את הריחות – יעורר בהם תחושת חיות. אין כאן כללים ברורים, מהסיבה הפשוטה – מחלת הדמנציה אינה כמו מחלת השפעת. שפעת נראית על כולם כמעט אותו דבר, עם תסמינים כמעט זהים, אך הדמנציה משתנה מאוד מאדם לאדם – יש אנשים שהיו תמיד רגועים ופתאום הופכים לאלימים, יש שנכנסים לדיכאון, ויש שדווקא הופכים לשמחים, יש כאלו שמתחילים לחבק וליצור גילויי אהבה, ויש שהופכים דווקא לקרים. לכן, מעבר לכל ספר או ייעוץ שאתם קוראים או מקבלים בנושא, נסו לשאול את עצמכם מה באמת ההורה שלכם צריך.

"יחד עם זאת, הייתי גם שמחה להעביר למשפחות את המסר שאנחנו לא חייבים לדעת הכל. זה ממש כמו לפני לידה ראשונה, שאנו מגיעים בלי הרבה מידע ובלי שום ניסיון, אבל תמיד אפשר לנסות לקרוא ולשמוע, וגם להתייעץ עם אנשים שחוו את אותה חוויה".

לצאת חזקים ומחוזקים

מניסיונך, האם יש דרך מלכתחילה למנוע את המחלה?

"לצערי עדיין אין אפשרות כזו, אך חשוב לדעת שהמחלה אינה גנטית ויש דברים שהתגלו במשך השנים ככאלו שמסייעים בדחיית התפתחותה של המחלה. כך למשל השתייכות לקהילה, לימוד שפות ונגינה, הימנעות מעישון, הקפדה על תזונה בריאה ואימוץ של המוח. זו גם הסיבה שאני ממליצה לילדים של ההורים המתבגרים – לכו להתייעץ איתם, שתפו אותם בחיים שלכם ובקשו מהם לעזור לכם לפתור דילמות. עזרו להם להטעין את שיירי המוח שלהם לא רק באמצעות סודוקו, זה כל כך חשוב".

מקובל לטעון שרבנים רבים מגיעים לגיל מבוגר כשהם צלולים בזכות לימוד התורה, האם אכן יש קשר מדעי?

"כן, אצל רבנים ותלמידי חכמים ישנו שילוב מדהים בו הם עוסקים במשך שנים על גבי שנים בלימוד, בפלפול ובאימוץ המוח – שזה בוודאי תורם לצלילות. בנוסף, אנשים מתייעצים איתם לעתים קרובות, כחלק מתפקידם, מה שגם כן מפעיל את המוח. הם גם יוצאים שלוש פעמים ביום לתפילות, פוגשים אנשים ומרגישים שייכות גדולה לקהילה – כל הדברים האלו מונעים את התנוונות המוח. אין ספק שזהו שילוב מנצח".

(צילום: shutterstock)

לסיום מציינת תמר שהיא ממליצה להיכנס לתוך המהלך הזה מתוך אמונה שקיבלנו כאן תפקיד, אמנם לא בחרנו בו, אבל זהו התפקיד שאלוקים ייעד לנו.

"ואפשר גם לראות את המתנות שיש דווקא בתקופה הקשה הזו, כך למשל סיפרה לי מישהי: 'אמא כל החיים רק נתנה ונתנה, אף פעם לא הסכימה לקבל משהו בתמורה, כעת אני סוף סוף יכולה לגמול לה על כך', או מישהי אחרת שאמרה: 'בעבר הייתי כל כך רחוקה מאמא, וכעת פתאום אני יכולה לחבק אותה'. בכלל, אין ספק שזו הזדמנות מדהימה להכרת הטוב. יש גם משפחות רבות שמגלות עד כמה שהקשר בין האחים מתהדק בזכות הדמנציה של ההורים. אז בואו לא נסתכל על הקושי, למרות שהוא בוודאי קיים, אלא נראה איך אפשר למנף אותו ודווקא לצאת מחוזקים".

ליצירת קשר עם תמר: tamaruzi@gmail.com