אביטל אוחיון: "הורים רצו לעזור לילדיהם, אבל הם עצמם היו חסרים כוחות נפש"

אביטל אוחיון, מטפלת במוזיקה ובאומנות, M.A. אימא לארבעה ילדים, לא האמינה היכן היא תהיה כיום. היא למדה תרפיה במוזיקה, וחשבה לטפל בילדים. היא לא שיערה כיצד הלימודים יהפכו את כל חייה, אבל לטובה.

איך התחיל הקשר של אביטל לתחומי הטיפול וההעצמה? "הייתה לי ילדות וורודה ומפנקת", מספרת אביטל בכנות. "הכול זרם לי בקלות. הצלחתי בלימודים ובחברה, וציפיתי שהחיים תמיד ימשיכו להיות זוהרים וקלים. לא ידעתי מהי התמודדות ומעולם לא התחשלתי. ברוך ה', מצאתי את זיווגי בגיל צעיר יחסית, ומהר מאד כבר התבשרנו שאנו עומדים להפוך להורים. אבל דווקא אז, נערמו פתאום הקשיים בדרכי: לא מצאתי עבודה טובה, גרנו באופקים, רחוק מהוריי ובאזור שונה מנטלית מכל מה שהכרתי, סבלתי מבחילות והרופאה הודיעה לי שזהו הריון בסיכון בגלל סיבות כאלו ואחרות. הייתי חייבת להמשיך בלימודיי במכללה, ותוך כדי כך הייתי מחויבת גם לסטאז'. כל אלו סיבות כמעט רגילות ומוכרות, אבל באותה תקופה הכול הפך בעיניי לקשה ומורכב וכבד.

"לא היה לי כוח לעבוד, לא התחשק לי ללמוד, ומצאתי עצמי בלי טיפת חשק לסדר את הבית. הרגשתי שאני רק סוחבת מיום ליום, בלי אף ציפייה ללידה ובלי תקוות. היום, ממקומי המקצועי אני מזהה שנכנסתי לדיכאון קל. השינוי שעבר עלי היה גדול מדי בעיניי, מילדונת קלילה שלא יודעת מהו עול, נדרשתי בבת אחת לעמוד איתנה בכל החזיתות".

דיכאון הוא מונח גדול ומאיים, אך יש בו תסמינים שונים, ועוצמות אחרות. לא כל מי שחווה דיכאון לוקח כדורים, אולם הכיוון היה ברור: "הלכתי ונחלשתי, ומשהו בתוכי כבה. שרדתי את היומיום במקום לנצל את הזמן וליהנות מהחיים".

(צילום: shutterstock)

בהשגחה פרטית, מה שהוביל אותה ליציאה מהדיכאון היה דווקא הלימודים שלה. אביטל למדה תראפיה במוזיקה, וכחלק מחובות ההתמקצעות, נדרשה לעבור תהליך התבוננות פנימית באופן אישי. אחד התרגילים העיקריים שנתנו לסטודנטים היה לחבר שירים ולהלחין מנגינות. אביטל מצאה את עצמה שופכת את לבה על הדף. המילים הפשוטות שהיא כתבה טלטלו אותה וגרמו לה להבין מה קורה לה.

"אחד השירים שאני זוכרת עד היום הוא שיר שקראתי לו: 'מקום אחר'", נזכרת אביטל. "חלק ממילותיו היו: 'יקרה, תביני את בוחרת להיות קורבן של עצמך, תביטי במראה, תעזי, נשים לך כתר לבחור - מקום אחר'. השיר הזה האיר לי אבוקה. גיליתי שאולי אני מרגישה כמו קורבן ורע לי וכבד, אולם למעשה, אני צריכה להתנער ולבחור מחדש. לא להתקרבן, להעז לרצות ולהחליף תדר. אי אפשר לטבוע בחושך ולהישאר כך חיים שלמים. זה כל כך חבל!

"החלטתי לבחור בחיים: חיפשתי איך אוכל לשמח את עצמי, בלי לחכות שהחיים ישמחו אותי. קניתי בגדים מתוקים לתינוק שיבוא, חיפשתי עבודה חדשה, התבוננתי ביכולות שלי ולמדתי ליהנות מהאפשרות ללכת ולהציע את עצמי למקומות חדשים. כל צעד כזה נעשה בתחילה מתוך הכרח ובמודעות שאני רוצה לבחור אחרת. אחר כך, חוויתי הצלחות וכל הצלחה נתנה לי סיפוק ושמחה, והרבה כוח לחזור ולעשות. זה היה תהליך טיפולי עם הרבה עבודה פנימית, אבל זכיתי לבחור בטוב".

אביטל שאבה כוחות להמשיך ולהתאמץ, והתחברה לתחום הנפשי. היא המשיכה בלימודיה והתקדמה לתואר ראשון ושני, והחלה לטפל בילדים לאור הכשרתה הפורמלית כמטפלת במוזיקה. אביטל הבינה כי כל טיפול מעמיק בילד דורש שיתוף פעולה מצד ההורים. לאור זאת, היא מצאה את עצמה יושבת ומדריכה את ההורים ועוזרת להם להשתחרר מדפוסים מגבילים למען ילדיהם. שיעורי ההדרכה האלו הציתו בראשה את התובנה הבאה.

"ביקשתי לעזור להורים לשפר את התקשורת עם ילדיהם, אבל גיליתי כי פעמים רבות האימא בעצמה חסרה כוחות נפש. וכיצד היא תצליח להעניק לילדיה מה שאין לה בתוכה?! עבדתי עם האימהות על פיתוח הכוחות הפנימיים שלהן, גילוי היכולות וחיזוק עצמי. בכל פעם ראיתי מחדש כי כאשר האימא מתחזקת בעצמה, באופן אוטומטי ההורות שלה משתפרת. יש לה יותר כוח וביטחון להעניק לילד, היא יכולה להיות אסרטיבית, ברורה בנתינת גבולות, ויחד עם זאת, מלאת חום ואהבה. כשהאימא מתפקדת מתוך חיות ובהירות, היא מגדלת את ילדיה בצורה טובה יותר, ויכולה לחסוך בס"ד הרבה ריצות וטיפולים לילדיה".

(צילום: shutterstock)

הכוח לבחור

עם השנים התמקדה אביטל בעזרה לאימהות והעצמה פנימית, והיא מובילה תוכנית ריפוי ייחודית לאימון אישי ומחזק. היא מעניקה לנו מספר טיפים לחיזוק פנימי, שבאמצעותם כל אחת יכולה לפתוח לעצמה שערים להצלחה, שמחה וסיפוק בחיים:

"ראשית כל" מדגישה אביטל כפי שחוותה מניסיונה, "נקודת הבחירה היא הרגע המשמעותי בו כל אחת ואחת יכולה להתנער מהכאב ולהתחיל חיים חדשים".

היא מרחיבה ומסבירה: "לא משנה היכן אנו נמצאות, תמיד יש לנו בחירה חופשית לקום מהעפר. במקום לחכות שהטוב והאור ידפקו אצלנו, מוטב לפתוח את הדלת ולהכניס את האור אל תוכנו.

הבחירה בטוב, בשינוי, בתקומה, היא אחד העקרונות העוצמתיים ביותר בתורת הטיפול. גם כשנראה שאין לנו טיפת כוח להתחזק, עדיין אנו יכולות לבחור אם לטפל בעצמנו, אם להסכים לשינוי. זוהי התנועה הראשונה של סימן חיים: לקום מהפאסיביות השואבת, ולבחור לנוע אל מרחב חדש ובלתי מוגבל של חיים. ולהיפך, כשאנו לא עושות כלום ומעדיפות להישאר בחושך המייאש, גם זו בחירה. ואם כבר אנו בוחרות, כדאי לבחור בטוב".

אביטל מספרת כי פגשה נשים בנות 65 ו-70 שחיות בתחושה שלא טוב להן בזוגיות או בהורות, חלקן לא מממשות את עצמן ואחרות עדיין סוחבות כעסים מהילדות. זו החמצה כואבת של החיים. הן יכלו לבחור הרבה קודם, וגם כעת יכולות לעצור ולבחור לזוז ולהתקדם ממשקעי העבר. את מציאות החיים שהקב"ה כתב לנו, אנו יכולות לבחור כיצד לקבל. ההרגשה הפנימית נתונה בידיים שלנו. זו הבחירה החופשית של כל אחת ואחת.

ואיך ממשיכים את הטוב אל תוך ליבנו? אביטל מפרטת: "נשמח את עצמנו, ולא נחכה שישמחו אותנו. נלמד להתבונן בחיים סביבנו, וליהנות מכל רגע. יצאת בבוקר לעבודה? תנשמי את האוויר הצלול. מעירה את הילדים ללימודים? תחשבי על האושר שיש לך ילדים, ואת זוכה להעיר אותם ליום נוסף, שום דבר לא מובן מאליו. לכל אחת יש שמחות, אנו רק צריכות לזכור לפתוח את הדלת לשמחות. רגע של חיבור פנימי יכול להעניק לנו כל כך הרבה שמחה!"

להתבונן ולבנות

"ההתבוננות היא כלי חשוב בעבודת הבחירה שלנו", אומרת אביטל. "במהלך החיים השגרתיים תמיד אפשר למצוא את נקודות ההטענה שלנו ולהתמלא בכוחות. לדוגמה, כשאנו מתכוננות לשבת, יש ענין להגיד 'לכבוד שבת קודש'. האם אנו תמיד זוכרות זאת? אם נצליח לעצור לרגע באמצע לישת הבצק, להתבונן בעצמנו ולהגיד בכוונה 'לכבוד שבת קודש', כמה שמחה וסיפוק ימלאו לנו את הלב! העשייה המתישה הופכת למשמעותית ומספקת. אכן, היישום התמידי הוא עבודת חיים, אבל זו עבודה מתגמלת ביותר. ההתבוננות הפנימית מתחזקת אותנו וממלאת אותנו בכוח.

אביטל מוסיפה כי את כלי ההתבוננות כדאי להפעיל גם כלפי הילדים. לפעמים דווקא כהורים אנו רואים הרבה חושך בילדים. מתבוננים על המקצוע שהילד לא מצליח לקלוט, על הקריאה שלא זורמת, על המצב הרוחני שלא בדיוק כמו שחשבנו... מרוב שאנו רוצים לחנך, אנו מתמקדים כל העת בחלקים החשוכים של הילדים.

"בואו נעצור ונתבונן גם באור של הילדים", אומרת אביטל. "כהורים יש לנו יכולת מופלאה להדליק אור קטן שמגרש הרבה מהחושך. נאמין להצלחות שלהם. נתמקד בחלקים הטובים. נתרגש עם הילדים ונודה על כל אור שיש בהם. לא לחשוב שזה מובן מאליו וכולם הצליחו וכולם יודעים. לא רק להיות ביקורתיים כלפיהם, אלא לקבל את האור ולא לדחות אותו. לפעמים האור של הילד 'דופק לנו על הדלת', אנו רק צריכים לפתוח לו את הדלת. במקום להתעצבן על הילד שבוכה כי איחר את ההסעה, אפשר להתפעל כמה חשוב לו להגיע מוקדם ללימודים. להקשיב לברכה המתוקה של הילד, ולא רק לבדוק אם הוא נושך את הסוכריה או לא... בכל רגע עם הילדים אנו יכולים לבחור אם להעצים את האור שבהם או חלילה את החושך".

לגלות את האור

וכשמדובר בימים משפחתיים כמו חנוכה, לעתים האתגר מול הילדים ומול עצמנו מתעצם.

"אחד ממצבי הקושי המוכרים הוא זמנים משפחתיים", מסכימה אביטל ואומרת כי גם אז נקודת הבחירה באה לעזרתנו לחיזוק הקשר המשפחתי: "אם נסתכל בכנות על התחושות שלנו ועל הקשיים. חשוב להבין מה מכביד עלינו, ומה חוסם וחונק. ידיעת הבעיה היא חצי מן הפתרון. למשל בחנוכה, אנו יכולים לפגוש הרבה מאד מריבות בין הילדים, וזה קושי שמכביד מאד על ההורים. לנשים אחרות הקושי יתבטא בעול הטכני של התארגנות, בישולים, טיגונים ואירוחים. לאחרת יש לחץ מפני השוויגער שמתארחת, ולזו קשה לטרוח ולעמוד על הרגלים בזמן שכולם יושבים ואוכלים ממעשה ידיה. אחת מתעצבנת אם בעלה לא מגיע בזמן להדלקה, וחברתה לא רוצה ללכת לערב לביבות המשפחתי. כל אחת והקושי שלה.

גם בחגים השמחים ביותר, לרובנו יש חלקים לא נוחים שקצת מאפילים על החוויה. אולי לא פוטוגני לספר את זה, אבל בפועל אנו בולעות בלב ושותקות. אט אט הכול הופך לכבד, מתיש ולא שמח.

ומה עושים כדי להיחלץ מרשת העצבות המכבידה הזו בימים שמחים כל כך?

"דבר ראשון זה בסדר להרגיש כך", מרגיעה אביטל. "אל תברחי מהרגש הפנימי שמנקר בתוכך. שאלי את עצמך בכנות מה מפריע לך. הקשיבי לעצמך ואפילו תקחי דף ועט ותרשמי את נקודות הקושי שעולות לך. כן, אני מציעה לרשום הכול בלי להתבלבל. ברמה הפסיכולוגית יש משמעות גדולה להוצאת הרגשות בכתיבה. על ידי דברור עצמי והוצאת הכאב, אנו משליכות מאיתנו את הקושי ומקלות על עצמנו. כביכול, הדף כעת סובל את הרגש הקשה, ובלב הכול נהיה הרבה יותר קל.

"לאחר שהבנו מה מכביד עלינו, נוכל לחפש בתוך ההתמודדות שלנו חלקים של אור. כן, דווקא בקושי לנסות ולראות את הטוב. לדוגמה, המריבות מתישות אותך? ברוך ה' שיש לך ילדים. ותודה לה' שיש ביניהם קשר בריא וטבעי שמאפשר גם מריבות והתמודדות עם קונפליקטים. הטיגונים האינסופיים מאיימים עליך ועל גזרתך? תשמחי שאת מצליחה במטבח ומפיקה מאכלים טעימים להפליא. הערב המשפחתי מתיש אותך? ברוך ה' שיש בני משפחה.

"וכעת, כשאת מצליחה קצת לנשום ולגלות את האור בתוך החושך, יהיה לך קל יותר למצוא את השלב הבא: לחפש דרכים ואסטרטגיות להתמודדות נכונה יותר עבורך. הבנת שהמריבות מציקות לך מאד? אולי תעשי חלוקת תפקידים מראש. תקראי לבנות אל המטבח לצידך, ואת הבנים תשלחי להכין את החנוכיות. כל אחד יהיה עסוק בשלו ולא יהיה להם זמן לריב. הבעל מאחר להדלקה ואת מתעייפת מההמתנה? מצאי זמן רגוע ושוחחו יחד על הקושי. אולי הוא לא ידע כמה חשוב לך ולילדים ההדלקה המוקדמת? אולי הוא יסביר לך למה הוא מאחר ,ובאיזו שעה הכי מוקדם הוא יכול להיות בבית, וכך לא תצפי ותתאכזבי מדי יום? ואולי הוא יצליח להקדים לפחות ביום או יומיים הבאים? תקשורת בריאה יכולה לעזור לך מאד להפחית את עוצמת הרגש השלילי ולהרגיש טוב יותר עם עצמך"

"בעזרת ה'", מבטיחה אביטל, "כשאת מגיעה מתוך התבוננות והעמקה, קל לך יותר לעשות עבודה פנימית וחיצונית. את מגיעה לאתגרים מוכנה יותר, מכילה יותר וחזקה".

לשיר את האור

וכיצד כל אלו קשורים להכשרתך בתראפיה במוזיקה ובאומנות? אני מבררת בסקרנות, ועולם חדש מתגלה לעינינו:

"האומנויות הן כלי עוצמתי לגילוי עצמי, להתבוננות ולחיזוק פנימי. לאחר שאנו לומדים לגלות את הכוחות שבתוכנו ולרפא את הכאבים הפנימיים, מגיע תורן של האומנויות כחלק מהדרכים לחזק את עצמנו. בשנים האחרונות אני מובילה נשים בתהליך טיפולי קבוצתי במטרה שהן יהיו המטפלות של עצמן. בכל פעם שהן מרגישות קושי ודכדוך, יש להן עמוד שדרה רגשי ואיתן, והן יכולות לנהל את הקושי, לברר לעצמן מה מתרחש בתוכן ולמצוא את הדרך להתמודדות טובה יותר. האומנויות השונות לוקחות חלק משמעותי בתהליך המופלא".

(צילום: shutterstock)

אביטל מספרת כיצד התהליך האומנותי נראה בשטח, ומזכירה לנו את השיר הטיפולי שכתבה לעצמה בראשית ימיה כצעירה מתמודדת בין גלי החיים. "הנשים כותבות את הסיפור שלהן על הדף, שוטחות את הכאבים והקשיים בכתב, ועושות השלכה רגשית מתוכן והחוצה. בנוסף, אני שולחת להן פלייבקים של שירים, והנשים מלבישות מילים מתוכן בהתאמה למנגינה. לעתים נשלב גם ציור וצביעה להבעת הקונפליקטים והקולות הפנימיים שבתוכנו. בכל פעם מחדש אני מתרגשת לראות כיצד נשים מתחברות לעצמן במהלך התרגילים האלו. הן מגלות את הפנימיות העשירה שלהן, ועוברות תהליך מובנה של ריפוי עצמי".

אביטל מגישה לנו תרגיל לדוגמה: "ברוח ימי החנוכה, קחו את המנגינה של השיר האהוב 'מאמין בניסים'. לכל אחד מאיתנו מתרחשים ניסים. אני מזמינה אתכם להקשיב לשיר המקורי, ולאחר מכן להנמיך את הווליום ולנסות לשיר אותו עם מילים משלכם. חשבו על הניסים הפרטיים שלכם ביומיום ושירו עליהם. לא חייבים חרוזים או משקל מדויק, העיקר שהמילים יבואו מתוכנו ויבטאו את רגשותינו האמתיים".

אביטל עוצרת להדגמה ומדקלמת באלתור של רגע במנגינה של "מאמין בניסים": "לפעמים מרגישים שהחיים כל כך קשים/ כבר שבוע שעוד לא קיפלתי כביסה/ השעון מתקתק/ בעבודה לא הולך/ היכן אמצא לי תרופה/ אני מאמינה בניסים/ אני יודעת שעוד יבואו ימים טובים/ אני היום כבר חזקה/ אתגבר על כל משימה/ ואהיה בשמחה! / אני מאמינה בניסים/ אני אוהבת למרות הכול את החיים / תודה על ילדים, על בית על אתגרים/ כי בסופו של דבר זה סימן שאנחנו חיים".

לדבריה, המטרה בשיר הפרטי היא להתבטא ולהשתחרר. המנגינה נותנת לנו השראה, והשחרור הזה אל המנגינה נותן המון שמחה וכוח. אפשר להוציא את הקושי בלי להתפרק. אפשר לגלות את המשפטים הפנימיים שאנו באמת רוצים לשמוע. המנגינה מארגנת את המילים ואוספת אותנו בתוכה. ואם אהבנו את התוצאה ושרנו אותה שוב ושוב, אפשר בכל פעם מחדש להתמלא שמחה וכוח.

"אפשר לבחור בכל שיר שמדבר אליכם", מציעה אביטל. "גם כשבוחרים שירים מינוריים, עצם זה שיש בהם קצב חזרתי ופעימה קבועה, נותן לנו לשמוע במילים את היציבות והביטחון של המנגינה המאפשרת.

"לי עצמי יש כמה שירים פרטיים שכתבתי ואהובים עלי מאד. אפילו הילדים שלי כבר יודעים לזהות מתי אני שרה ואת מה. כשהם רואים אותי עצבנית או עצובה, הם מתחילים לשיר לי את 'שלח לי כוח' של אברהם פריד. ואני מחייכת ושואבת כוח, ושרה יחד איתם את ההמנון הפרטי שהוספתי לשיר הזה. דווקא המנגינה החביבה מאפשרת לנו להפוך את האתגר לאנרגיה בריאה, שותפות ותקשורת.

"גם לילדים שלי יש שירים משלהם, כל אחד והאתגר שלו. אחד השירים המצחיקים שלנו הוא 'אימא משעמם לי'. השיר מרגיע ומעלה חיוך, נותן לגיטימציה לקושי ומזכיר לנו לחפש פתרון בלי לחץ. אני ממליצה לכל אחד להתנסות בשיר אהוב עם מילים פרטיות, ולמצוא את החיזוק האישי שלך לכל מצב".