"חיכיתי שאולי מישהו ידפוק בדלת, ויאמר ’בואי, אדליק איתך’. זה לא קרה"

לכל משפחה יש מנהגים מיוחדים משלה. הפעם, אשמח לשתף אתכן במנהג שקבענו לעצמנו מדי חנוכה.

לפני כמה שנים התחלנו לבקר קשישות גלמודות, ומאז זה כבר היסטוריה. כל חנוכה אני מתקשרת לעזר מציון, ומבקשת טלפונים של קשישות שישמחו לביקור. בעלי, אני והילדים מתארגנים עם משחק קצר או הצגה, לעיתים אפילו רק שרים שירים, רוקדים, מדליקים חנוכייה, משוחחים קצת או הרבה, תלוי בכוחות של הקשישה שאותה אנו מבקרים - וזהו.

באמת לא משהו מיוחד שמצריך הכנה מיוחדת. אבל אין לכן מושג כמה אור, יותר מאור נרות החנוכה, אנחנו מרגישים שהארנו בעולם.

אתמול, האחראית על הקשישות באור יהודה יצרה איתי קשר, ושאלה אם אנחנו כבר בדרך לביקורי קשישות - האם נוכל לבקר אצל קשישה שמתנדבים אחרים היו אמורים לבקר אצלה, אך זה לא הסתדר להם והיא התאכזבה מאוד. אמרנו לה שבשמחה רבה, וכך הכרנו את שושנה.

כשנכנסנו לביתה, היא כל כך שמחה ואמרה: "שלושה לילות הדלקתי חנוכייה לבד, חיכיתי שאולי מישהו ידפוק בדלת, ויאמר לי 'בואי אדליק איתך', אבל זה לא קרה."

התרגשתי כל כך, שבאמת הצלחנו לשמח מישהי בחג הזה. שהצלחנו, בלי להפוך הרים וגבעות, לגעת בלב של יהודייה זכה וטהורה. וכמה כאלה יש בינינו? שרק צריכות שיתייחסו אליהן?

אני חושבת שאצלה קיבלנו שיעור לחיים.

היא נושמת עם מכונת חמצן. אפילו בלילה, בשינה, היא מחוברת  למכונה. היא שיתפה אותנו שכבר שנתיים אסור לה לצאת מביתה. המטפלת שלה מביאה לה את כל המצרכים הדרושים לה.

בנוסף היא סיפרה לנו על בנה, שנלחם במלחמת שלום גליל והתעוור בעינו, וכיצד הוא מגיע פעם בשבוע במסירות נפש מרחוק לבקר אותה, עם מונית ועם כלב הנחיה שלו. היא המשיכה לספר על החיים שעברה, כיצד היא התמודדה עם המון מצבים מורכבים בחייה. כאילו רק חיכתה שמישהו יקשיב לה.

הבנים הקטנים שלי, שבדרך כלל אין להם סבלנות לשבת ולהקשיב יותר משתי דקות, הקשיבו לה בהאזנה מלאה, וכשיצאנו שאלתי את ילדי - מה הם חושבים על מה שהם ראו ושמעו? מה הם הרגישו?

ואתן יודעים מה הם ענו לי?

הם אמרו: "לא ידענו כמה אפשר לשמח אנשים בלי לעשות כלום. כמה פעמים היא הודתה לנו שהגענו, שהפעם היא לא מדליקה לבד נרות חנוכה. שיש מי שנמצא לידה."

לא שילדיה לא מגיעים לביקור. הם מגיעים, אך הם גרים רחוק מאד, לכן היא זוכה לביקורים קצרים, ולרוב במשך היום. בלילות - קשה לה מאד.

הבדידות חונקת.

האמת, שחשבתי על תשובת ילדי, ולעניות דעתי תשובתם  עמוקה מאוד, אם חושבים על זה. כמה כל אחת מאיתנו יכולה לשמח כל אחת - בלי לעשות משהו מיוחד.

אם רק נתבונן בזה - נרגיש רצון עז לעשות יותר. ובינינו, הנתינה היא התרופה הטובה ביותר לכל עניין ודבר. לכל רגש שלילי שמגיע, שמציף אותנו. הנתינה פועלת בתוכנו, עמוק בנפש.

כבר שנים שאנחנו במסורת הזו - משמחים קשישים בחגים. ובכל פעם מחדש אנחנו מקבלים הרבה יותר מאשר אנחנו נותנים. ממליצה בחום שכל אחת תחשוב עם עצמה, את מי היא יכולה לשמח החג?

למי היא יכולה להאיר?

ותזכרו, שהמעט שלנו - זה הרבה בשבילם.

חנוכה שמח ומאיר, ושנצליח להאיר את אור החג גם לאחרים שמסביבנו.