פרשת מקץ
פרשת מקץ: את מי רצה העשיר לארח, את הרבנים או את הסוס?
ניצחון אור התורה על חושך תרבות החומר מסומל בכוונה תחילה בנר קטן, ללמדך, שהאור האמיתי - גם אם הוא קטן - בכוחו להאיר את חשכת הלב
- הרב אברהם יצחק
- פורסם כ"ח כסלו התשפ"ב |עודכן
(צילום: shutterstock)יליד אמריקה סיפר על חוויית ילדות מעצימה שחווה בחג החנוכה.
היה זה בהיותו כבן עשר שנים. הוריו נסעו לשליחות באמריקה והוזמנו לבית אחד מחבריהם, להדלקת נרות. בתקופה זו חוגגים גם הנוצרים את חגם בשפע אורה, והוא ישב ליד החלון והביט חליפות בחנוכייה וברחוב המנצנץ.
"חשתי מעט בושה", סיפר. החנוכייה דלקה בענווה, לעומת זרקורי הרחוב הראוותניים.
לפתע השתררה עלטה. קצר חשמלי אירע.
כל זהרורי החגא התפוגגו באחת, ורק אור אחד נותר דולק - אור נרות החנוכייה!
האור הקטן, שעד לפני רגע קט הוא התבייש בו, האיר עתה את כל הבית - ואת לבו פנימה...
* * *
חנוכה טרם תם, וזה זמננו לשאול: היות שהיהדות רואה בתרבות יוון חושך (ילקו"ש, בראשית סי' ד), לעומת התורה שהיא האור האמיתי (משלי ו', כ"ג), מדוע אם כן בחנוכה - בו אנו מציינים את ניצחון אור התורה על החושך של תרבות החומר - אנו עושים זאת באמצעות אור הנר, הדל לעומת מדורה?
מה גם, שדווקא בימים אלה מזהירה תרבות החושך את שמי הליל בזרקורי העץ, ומן הראוי שנאיר כפליים את אורנו - המסמל את אור דרכנו, דרך התורה?
זאת ועוד, מאחר שלב לבו של חנוכה הוא "להודות ולהלל" על הניסים הפלאיים שנעשו למכבים המעטים במאבקם נגד היוונים הרבים והגיבורים, מדוע ניצחון הרואי רחב היקף שכזה לא בא לידי ביטוי במנהגי היום? מדוע ולמה רק נס פך השמן מקבל את מלוא תשומת הלב?
טרם נענה, נציץ אל פרשת השבוע.
יוסף הצדיק מרצה עונש בבור המצרי במשך 12 שנים על מילים שדיבר [עשר שנים שהוציא דיבה על עשר אחיו, ושנתיים נוספות שביקש את עזרת שר המשקים (בעל הטורים, בראשית ל"ט, כ')], ואז פרעה חולם חלום שמסעיר את רוחו, ושמו של יוסף מצוין לשבח בפתרון חלומות, והוא מובהל אל פרעה.
הוא קיבל את הזדמנות חייו! וממהר להחמיצה...
"בִּלְעָדָי!", מכריז יוסף אחר שמעו את חלום פרעה, "אֱלֹהִים יַֽעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹֽה!" (בראשית מ"א, ט"ז); במילים אחרות: אני לא מבין בפתרון חלומות, אבל ה' יעזור לי לעזור לך...
וצריך להבין, הלוא 12 שנים הוא נרקב בבור המצרי, עכשיו זה הזמן להמעטה עצמית?! מה גם, שהוא מתגרה בפרעה, עובד האלילים, שהאלוקים יעזור לו...
והפלא הגדול, שפרעה קיבל את דברי יוסף, והוא מינהו למלך מצרים! איך יתכן שכך אירע?
* * *
מנהג רב שנים היה להם לאחים הקדושים, רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי, לנדוד בדרכים הכפריות של גליציה ולהתחזות לקבצנים. בכך קיימו בעצמם גלות במטרה לזכך את נשמתם.
ערב אחד הגיעו האחים לעיירה לודמיר. משראו אור דולק באחד הבתים, הם נקשו על דלתו וביקשו מבעל הבית מקום ללון.
"כאן זה לא בית מלון!", רעם בעל הבית בקול כועס, "משכן הקבצנים ליד בית הכנסת. לכו לשם!", וטרק בפניהם את הדלת.
האחים הקדושים המשיכו בדרכם, ועד מהרה הגיעו לביתו של הסופר סת"ם. הלה קיבלם במאור פנים והעמיד לראשותם את צריפו הצנוע.
חלפו שנים, ושוב ביקרו האחים הקדושים בעיירה לודמיר, אך הפעם בתור אורחי הקהילה הרשמיים. שמם כבר יצא למרחוק, והנה עתה הם הוזמנו בכבוד לשבות בעיירה ולהאציל על יושביה מהודם.
בקבלת הפנים שנערכה לכבודם, ניגש אליהם אדון עשיר ושח בהתרגשות: "רבנים יקרים, שמי רבי פייבל. מועצת העיר העניקה לי את הכבוד לארח אתכם בביתי. מבטיח אני שלא יחסר לכם דבר!".
בינתיים הלכו האחים הקדושים לבקר את רב העיר, והשמש הוביל את דבריהם אל בית העשיר.
העשיר הראה לשמש היכן האורווה עבור הסוסים, היכן חדרי הרבנים כדי להניח בהם את מזוודותיהם, והיכן אגף המשרתים - שם הוא ישכון...
חלפו שעות, אולם האורחים הנכבדים טרם הגיעו.
"איה הרבנים הקדושים?", שאל העשיר את השמש.
השיב השמש: "הם מתארחים אצל הסופר סת"ם!".
רבי פייבל אץ אל צריפו של הסופר, והופתע לגלות שם את רבי אלימלך ורבי זושא מסבים מול האח הבוערת ושותים כוס תה עם מארחם.
"מה חטאתי ומה פשעתי שלא באתם להתארח בצל קורתי?", תמה רבי פייבל לעומתם.
"דווקא כבודו כן מארח אותנו!", השיב רבי אלימלך, "לפחות את החלק שאתה כה משתוקק לארח...".
רבי פייבל לא הבין, ורבי זושא הסביר: "בפעם האחרונה שהגענו לעיירתכם, היינו ללא כרכרה, סוסים, שמש ומזוודות. נקשנו על דלתך וביקשנו מקום ללון, אבל אתה סילקת אותנו בבושת פנים לחפש את משכן הקבצנים.
"מסתבר", סיכם רבי זושא, "שכל שהיינו צריכים כדי שתסכים לארחנו בביתך זה סוסים, שמש ומזוודות. אם כן, הרי הם שוכנים כעת בביתך ונהנים מהכנסת האורחים הנדיבה שלך...".
***
גם הנוכרים מעלים אור בחגם, רק במקום שלהבת נר הם מדליקים נורות חשמל, ובמקום חנוכייה - עץ אשוח.
אך מה רב ההבדל בין "הדלקתנו" להדלקתם.
הביטו וראו כמה פרטי דינים מלווים את מסע הדלקת נרות חנוכה במשך שמונת ימי החג - זמן ההדלקה, מקום ההדלקה, צורת סידור הנרות ואופן הדלקתם וכו' - לעומת הטקס הנוכרי, שמסתכם בהעמדת העץ וחיבור שרשרת הנורות לחשמל...
אנו עמלים והם עמלים: אנו עמלים - וזוכים לארח את השכינה ולהתעדן באורה, והם עמלים - וזוכים לארח את גזע העץ ונורות החשמל...
בנרות חנוכה המעשה אמנם קטן (הדלקת נר) אבל ה"עסק" גדול (ריבוי ההלכות והמנהגים), לעומת זאת, באורות העץ הנוכרים - המעשה גדול (ריבוי אורות) אבל ה"עסק" קטן...
כי ככה זה, "לֹא בָרַעַש ה'" אלא ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים-א' י"ט, י"א-י"ב); האמת מדברת בעד עצמה והיא איננה זקוקה לראווה! מי שאין לו 'מה למכור', מסתתר מאחורי רעשים וצלצולים...
דת אנושית שמחפשת מאמינים אינה עושה "עסק" מפולחניה, כדי לא להטריד את מאמיניה המחפשים חיים קלים. בשונה ממנה, הדת האלוקית מציגה את אמיתתה ללא משוא פנים ואינה טורחת להתאים את עצמה למאמיניה עם רפורמות חוקתיות! היא עקרונית בעמדותיה, והחפצים באורה - יעצבו את חייהם בהתאם להוראותיה!
ניצחון אור התורה על חושך תרבות החומר מסומל בכוונה תחילה בנר קטן, ללמדך, שהאור האמיתי - גם אם הוא קטן - בכוחו להאיר את חשכת הלב, מה שאין בכוחו של מחסן תאורה גדול ממדים לעשות, כי אין משמעות לאורו.
לפיכך נזנח זכר ניצחון המלחמה ממנהגי החג, לבל נטעה לחשוב חלילה שכח זרועם של המכבים הביא לניצחונם - טעות המחשיכה את אור האמת, אור האמונה.
כך גם נהג יוסף. הוא ביטל את כוח זרועו והדליק את נר האמונה - אור האמת! - בארמון פרעה.
מה הפלא אם כן, שכל נצנוצי הכזב המצריים נמוגו אל מול אורו של יוסף, והוא הומלך למלך מצרים?