"אפס אחוזי ראייה", אמר הרופא והתרסקנו לרסיסים. הנס הגדול התרחש ב"זאת חנוכה"

הסיפור החל לפני שמונה עשרה שנה, כאשר שרה פרידמן, יולדת צעירה מבורו פארק, חשה שמשהו לא תקין עם ביתה הקטנטונת. דודתה, הרבנית רבקה שניאורסון מירושלים, מספרת לנו את סיפורה המפעים:

"שרה, אחיינית שלי, כבר הייתה אימא מנוסה, כאשר ילדה את ביתה הרביעית", היא מספרת. "בימים הראשונים לאחר הולדתה של ביתה, היא שמה לב שהתינוקת לא מגיבה להבדלים בין אור וחושך ונלחצה מעט. בהתחלה היא אמרה לעצמה שאולי זה שלב מוקדם מדי, התינוקת עוד קטנה ולא מספיק מפותחת, וכנראה היא סתם חוששת. אולם עברו שבועיים, ואחר כך גם שלושה שבועות והקטנה עדיין לא הגיבה כלל לשינויים באור וחשוך. ולא רק זה, כעת היה ברור שהיא גם לא עוקבת בעיניה אחרי אנשים שדברו איתה או זזו לידה, וגם לא התייחסה לחפצים ומשחקים צבעוניים ששמו מולה. הקטנה לא מיקדה מבט, ובאופן כללי לא נראתה מגיבה כלל לכל מה שהלך וזז ונראה לפניה. היא ניסתה להמתין עוד מעט לראות אם יש התפתחות בראייה של התינוקת, אך בגיל חודש וחצי הבינה שיש כאן בעיה".

אפס אחוזי ראייה

האם החליטה לפנות לרופא ילדים ולשטוח את דאגותיה. הרופא לא זלזל בתחושותיה ובדק את התינוקת בעיון רב: "הוא ערך לה ניסיונות שונים ומשונים למשוך את תשומת ליבה במטרה לוודא אם היא מזהה ועוקבת, ומרגע לרגע קדרו פניו. בסיום הבדיקה אמר הרופא בצער רב כי להערכתו התינוקת כלל לא רואה. הוא המליץ לאחייניתי לפנות בהקדם לרופא מומחה לעיניים, בעל שם עולמי ממנהטן".

תשובתו של הרופא אישרה את כל פחדיה של האם, והיא הבינה שדאגתה לא הייתה לשווא. בשלב זה הופנו כל מעייניהם של ההורים להשיג תור מהיר לאותו רופא מומחה. התברר להם כי הוא אחד המומחים הגדולים בארצות הברית, והתורות אצלו רחוקים מאד. הם הפעילו קשרים וערבו עסקנים בניסיון להגיע אל המומחה כמה שיותר מהר. לאחר מאמצים רבים הצליחו ההורים לקבוע תור לחודש וחצי אחר כך, בדיוק ליום כ"ד כסלו, ערב נר ראשון של חנוכה.

"הימים עברו, התינוקת כבר הייתה כמעט בת שלושה חודשים", ממשיכה הרבנית שניאורסון, "ועדיין שום שינוי לא ניכר בראייתה. היא לא הגיבה לאף מראה ותנועה. ואז הגיע יום הבדיקה המכריעה אצל המומחה. אחייניתי יצאה אל הרופא עם ילדתה התינוקת בלב כבד. עד היום היא זוכרת כיצד עטפה אותה במעילים ושמיכות כיאות ליום מקפיא ומושלג כפי שהיה אותו יום. היא נסעה למנהטן והמתינה במתח לבדיקתו של המומחה. הרופא בדק את התינוקת במשך שעה ארוכה, חקר ובדק וחשב, ובסופו של דבר אמר לאחייניתי: 'מצטער לומר לך, כי לביתך יש אפס אחוזי ראייה. היא לא רואה כלל. אין לה אף עצב ראיה פעיל'. האבחנה הברורה הייתה קשה דיה, אבל הרופא עוד לא סיים את דברו: 'אני חושש שיש משהו במוח של הילדה שחוסם את עצבי הראייה. יש לבדוק ולברר שזו לא מחלה מסוכנת'. הוא פרט דיאגנוזות אפשריות ומבהילות בחומרתן, ולא שכח לצרף רשימת הנחיות והפניות לבדיקות MRI.

האם יצאה מהרופא מבוהלת וחרדה שבעתיים. היא חיבקה את ילדתה הקטנה, ודמעותיה נטפו בלא יכולת להפסיק. זהו זה? ביתה לא תראה לעולם? כיצד היא תגדל? איך היא תתמודד? ומה יהיה עם כל הבדיקות המפחידות שעליהם לעשות עכשיו? ומה באמת, יש לה במוח, לתינוקת הזערורית שלה? השלג ירד והתעבה, ובכיה רק הלך וגבר.

(צילום: shutterstock)

הבטחה של צדיק

שבורה ובוכיה נכנסה שרה לביתה, ובקושי הצליחה לספר לבעלה מה היה אצל הרופא המהולל. הבעל שמע את האבחנה החדה והזדעזע. באותו רגע, בלי לחשוב פעמיים, הוא נטל את התינוקת מהעגלה, ורץ החוצה. כך, עם כל השמיכות והמעילים - מיהר אל השלג ואל הכפור. 'אני הולך לר' נפתולצ'ה' הוא קרא לעבר אשתו, וזו הבינה מיד למה כוונתו. בשכונת מגוריהם התגורר הרב'ה מבאבוב הצדיק רבי נפתלי זצ"ל. אליו רץ אביה של התינוקת כטובע במים.

האב נכנס לבית הצדיק, הושיט את הילדונת, וזעק לעבר הרבי מנהמת ליבו: "הרופאים אומרים שהיא לא רואה!"

הרבי הסתכל עליו באהבה וענה לו בטוחות: "ה' יראה שזה יהיה בסדר".

אביה של התינוקת הוסיף ואמר בבלבול: "הרופאים אמרו שצריך לעשות בדיקת MRI".

הרבי חזר ואמר: "לא צריך לעשות MRI".

האב הצעיר עוד לא היה רגוע: "הם אמרו שזה יכול להיות חלילה מהמוח".

והרבי בשלו: "לא צריכים לעשות כלום".

לאחר תשובה כה בטוחה החוזרת ונשלשת באוזניו, שב האבא לביתו עם ילדתו הקטנה כשהוא מעט יותר מאושש, וציפה לראות את ישועת ה'. אך עדיין לא ניכר שום שינוי. מבעה של התינוקת נותר אטום. היא לא עקבה ולא הבחינה בשום דבר, והאור נראה רחוק מתמיד.

בכי מול הנרות

וכבר העריב היום והגיעה השעה להדליק את נרות החנוכה. נר ראשון הוצת, ויחד עם השלהבת הדקיקה רטטו גם דמעותיה של האם.

האם התיישבה מול הנרות הבוערים, כאשר התינוקת בזרועותיה והיא מכוונת את פניה הקטנות מול אור הנרות. כך ישבו השתיים, והאימא מתפללת ובוכה מעומק ליבה. בתוכה המו המחשבות המייסרות: מה יהיה עם בתי? איך היא תסתדר ללא יכולת ראייה? גם מילותיו של הרופא הדהדו בראשה בחדות: אפס אחוזי ראייה. דמעותיה הלכו וזלגו על ראשה של ביתה, עד שכבו הנרות.

ולמחרת, עם הדלקת הנר השני, שוב ישבה שרה עם ביתה התינוקת מול הנרות. בוכה וכולה תפילה לישועת ה'. בלי תכנון ובאופן טבעי, התיישבה מול הנרות הקדושים ושפכה את ליבה הכאוב. ולא רק ביומיים הראשונים של חנוכה, אלא בכל ימי החנוכה נהגה לשבת עם התינוקת מול אור הנרות, והתפללה בדמעות רותחות לישועה. זאת במשך שעה ארוכה, עד שכבה אחרון הנרות.

באחד מלילות חנוכה חלמה שרה חלום מופלא: סבתא שלנו, הצדקנית הענא חיה, רעייתו של אב"ד לונדון הצדיק ר' אלחנן היילפרין זצ"ל, נגלתה אליה בחלום. התינוקת הקטנה קרויה על שמה של סבתא, אחרי שנולדה ממש ביום ה-30 מאז פטירתה. ובחלום, הסבתא פונה אל האם ואומרת לה: 'אל תדאגי. יהיה בסדר'. האם התעוררה נרעשת ונרגשת, ועם בוקר מיהרה לראות את התינוקת, אך לא. האכזבה הייתה ברורה. התינוקת לא הגיבה להדלקת האור בחדר ולא לכיבויו, ולא מיקדה מבט בשום חפץ או דמות".

במשך החג ניסו הילדים לבדוק את ראייתה של אחותם הקטנה. הם עשו לה מבחנים ומעקבים ילדותיים, ובדקו אם היא מבחינה בהם. אבל שום שינוי לא נצפה, והתינוקת לא הגיבה כרגיל.

(צילום: shutterstock)

ישועה כהרף עין

בבוקרו של "זאת חנוכה", נכנסה האם לחדר כשהתינוקת התעוררה, והדליקה את האור לתומה. בזווית עינה היא ראתה שהתינוקת זזה במקומה, ונעצרה. האם דמיינה? היא כיבתה את האור והדליקה מחדש, ואכן, היא לא טעתה. התינוקת הניעה את ראשה בברור ומצמצה! לקול קריאותיה הנרגשות התקבצו כל בני הבית אל החדר, וערכו מבדקים חוזרים ונשנים לקטנטונת בת שלושת החודשים. התגובה הייתה חד משמעית: התינוקת החלה להבחין בין אור לחושך. האושר שלהם היה עצום. התינוקת החלה לראות.

השיפור הניסי הלך וגדל: מיום ליום התינוקת החלה למקד מבט, לעקוב אחרי חפצים גדולים, ולהניע את ראשה בעקבות תזוזה של אחרים. כל צעד חדש כזה היווה בשורה אמתית ובלתי נתפסת.

לאחר חודש, הנס כבר היה ברור לכול: התינוקת ראתה והגיבה, עקבה ותפסה, ותפקדה כמו כל תינוקת אחרת בגילה. האם חזרה אל הרופא המומחה במנהטן ובקשה ממנו לבדוק בשנית את הילדה. הרופא בדק ולא האמין שזו אותה תינוקת שאך לפני חודש הייתה בעלת אפס אחוזי ראיה. 'לא יכול להיות. זו ילדה אחרת', הוא טען, אך כשהתברר לו שזו אותה תינוקת ולא אחרת, הוא לא יכול היה שלא להודות ולומר: 'זהו נס מעל דרך הטבע'. 

לאחר תקופה, כששרה סיפרה לדודתה כיצד התפללה מול נרות החנוכה בכל אחד מלילות החג, שאלה אותה דודתה איך ומדוע חשבה על הרעיון לשבת כך מול הנרות. שרה השיבה בפשטות: ''אצלנו זה דבר ידוע. נרות חנוכה הם קודש ויש להם השפעה מיוחדת. רציתי שהתינוקת תהיה מול הנרות, ולא יכולתי שלא לבכות עליה ולהתחנן לישועתה'".

18 שנה חלפו מאז. חיה הקטנה כבר בגרה וגדלה. היא רואה מצוין בחסדי ה', ואף זכתה להינשא לפני זמן קצר ולהקים בית בישראל. סיפורה עוד ממשיך ומהדהד בלבבות, ולספר חסדי ה'.