חושך בנשמה. אני מלאה דאגות. איך מתמודדים?

תגידי אור, תגידי חושך, הכל זה משחק מילים.

תכלס, את חוזרת הביתה אחרי יום שקרעת את עצמך. הבית מבולגן, הראש מלא דאגות.

תגידי לי, איך מוצאים כאן את ה'אור' היפה והגדול שאת מדברת עליו?"

הדיאלוג או ליתר דיוק, המונולוג הזה משתחזר לי לא פעם ולא פעמיים בחיים, במפגשים מול נשים

עייפות, חסרות, מיואשות, שרק מחפשות קצת בהירות לדעת לחיות טוב יותר ונמאס להן כבר

"להרים את עצמן".

אולי יותר נכון, זה גם מפגש מול עצמי. אביטל המוארת מול אביטל החשוכה. אביטל מלאה

באנרגיות, באור ובשמחה אופטימית לעומת אביטל הבאנלית, שחוזרת ובאה, שמתעצבנת

ומתאכזבת, שכל דאגה קטנה מוציאה אותה משלוותה וכל מריבה מיותרת של הילדים עולה לה

בפיצוצים בראש.

ככה אנחנו בסופו של יום. נפגשות אני היפה מול עצמי העייפה.

"למצוא את האור מתוך החושך"

עשינו על זה פעילות ב"בתיה", הסברנו את המשמעות העמוקה לילדנו לאור הנרות, ציירנו אור,

צבענו חושך, איירנו נרות, הדלקנו, כיבינו.

ועדיין לא הרגשנו.

עדיין לא הרגשנו מה זה חושך. עדיין לא הרגשנו מה זה אור.

את האמת? אפשר לחיות חיים שלמים בלי להרגיש. לא חושך. לא אור.

אפשר לחיות חיים שלמים ולהרגיש צימאון בנשמה, לחפש "תכלס, תכלס", למלא את הלב שלנו

בפנים זעופות על עצמינו, ואיך שהוא, איך שהוא להמשיך לסמן וי על יום ועוד יום.

אפשר. כן, זה ממש בסדר. רוב בני האדם חיים כך. בריקוד ספידי של החיים, בלי לנשום, בלי לעצור,

בלי להרגיש.

כן, זה ממש מובן. לפעמים זה נראה שבאמת לא שווה להרגיש. למי יש כוח להרגיש את הפחד שהילד ינשור או את הכאב שבעלי הוא לא מה שחלמתי?

למי יש כוח להרגיש? אז נשאיר אותו בחוץ, את הפחד. דוג גו'ב. לא?

אבל יש מתי מעט, ממש מכבים, שבוחרים להרגיש.

שבוחרים לתת לדמעות לדבר כשצריך,שבוחרים להתקרב אפילו שיש כאב בחיים.

שמוכנים להודות: לא הכל ורוד אצלי, יש לי חושך.

יש אנשים, מתי מעט כאלה, שמוכנים ממש לפגוש את החושך הזה, ולא לדחוף אותו לאנחות.

לומר לו: זה ממש בסדר שבאת לבקר, חושך שלי, ואת האמת, שזה ממש אנושי.

אבל אם לא אכפת לך, יש לי כאן איזה מנורה קטנה, ממש קטנה, עם נקודת אור.

אני רץ להדליק אותה. בסדר?

לא, גם אתה ממש בסדר, לא התכוונתי לגרש.

פשוט האור הזה חשוב לי כי... הוא מחבר אותי לעצמי, לנשמה הטובה שיש בי,

לחיוך היפה שלי, לרצונות הטהורים שלי לעשות טוב.

בכלל חושך, רוצה להבין רגע מה זה אור?

בוא נקום רגע. וואו, קשה לקום מהכסא, אפילו מפתה להישאר ככה אתך רדום, חושך שלי.

אבל, בכל אופן, זה חשוב לי אז...

הופ... זה נדלק.

זהו, לא צריך מילים, לא צריך תכלס, לא צריך הוכחות.

אתה מרגיש איתי את האור הזה. נכון?

גם לי צורב קצת בעיניים,

ומתפרצות כמה דמעות.

ככה זה אור.

גן עדן.

גן עדן עלי אדמות.

יש לך אור. ברגע הזה ממש.

את נושאת בתוכך את אור הנשמה, את ליבך הטוב, את הרצון העז להתקדם.

את יכולה לקרוא את המילה אור, ולומר: אוקיי, רעיון יפה יש לה, לאביטל הזאת.

ואת יכולה לעצור עכשיו, ולומר לעצמך לאט ובקול רם:

"יש בי אור, ברגע זה ממש"

זהו, לא צריך יותר.

תזמיני אותו - הוא יגיע.

תדברי לעצמך לאט, תני לדברים הטובים לחלחל בך,

והם יחלחלו.

ממש כמו מים לאדמה צמאה.

זהו, יקירתי.

חנוכה שמח ומלא אהבה.