איה קרמרמן: איך יודעים שהיצר הרע הוא חסיד ברסלב?

איך יודעים שהיצר הרע הוא חסיד ברסלב? קל. הוא דבק באמרה הידועה של רבי נחמן "אין ייאוש בעולם כלל". גם לי, כמו לכל בעל תשובה, יושב על הכתף איזה עמלק קטן, לוחש לי באוזן, מחליש אותי. גורם לי לפקפק. מרעיל אותי. הוא מתחיל בחפירה קטנטונת, כמעט לא מורגשת, מתחת ליסודות וממשיך לטרוף, מבקש לכלות הכול. הוא לא טיפש היצר הזה. לא יבוא גלוי פנים עם דחפור שיעיר את כל האזעקות ויוציא ממני מטח טילי כיפת ברזל. לא, העמלק הזה הרבה יותר אלגנטי וערמומי. לפעמים אנחנו מצליחים לגמד אותו, ולרגע עלולים לדמיין שאפילו ניצחנו אותו. אז הוא ממתין. שותק. מחכה לרגע הזה, לעת הרצון שבה נרגיש שאנחנו חיילים של ה', נסיר את המגננות - ואז הוא שב ללחוש. "את בטוחה במאה אחוזים, באמונה שלמה, נטולת ספקות, שהיה שווה את כל הטלטלה הזאת?". זה כל מה שהוא צריך לומר כדי לגרום לשיווי המשקל שלי לצאת מאיזון. עוד משפט לפנתיאון הוא "מה את צריכה את כל זה? מה היה רע לך לפני כן?". צודק בסך הכול. חכם, העמלק שלי. הוא משתמש בשבבי אמת כדי לחזק את טיעוני השקר שלו, כמו כל שקר טוב שמחזיק מים.

היצר הטוב לא פראייר

נו, אני ממתינה שתשאלו, זה כל מה שצריך כדי להפיל אותך? ללחוש? את כזאת שברירית? עלה נידף ברוח האמונה? אז כן ולא, באותה נשימה. מכיוון שאני היחידה שתוקעת את היתדות, מניחה את היסודות של עצמי, לפעמים אני תוהה אם חסר שם בטון. יש ימים של אור בהירות הדרך בעולמו של הבורא, ויש ימים של בירא עמיקתא, מלאי פקפוק. בשביל מה הלכתי רחוק כל כך? אי אפשר פשוט להיות אדם טוב וערכי בלי טון של עול מצוות שלא קשורות לכלום כביכול? לנו, אלו שלא מחקו כל זכר מהעבר ומתחזקים מערכות יחסים עם חברים מהצד השני של המטריקס, זה עוד יותר מבלבל. כי אין שחור ולבן, אין טוב ורע, אין חילונים מתייוונים מול אנשי אור השם. יש ימים שהיצר מרים לי עיניים לשמיים ונדמה שהמבול כבר כאן, שהכול אפור. בכל מקום יש אור וחושך בערבוביה. ועכשיו תוסיפו לזה את העובדה שבלי עין הרע עולם התורה, על רבניו, אנשיו ואושיותיו, מקבל חבטות מכל כיוון אפשרי. מה שחשבנו כלבן מוחלט מתגלה כבעל כתמים קשים, כאלה שדורשים הרתחה ולא טיפול קוסמטי או שפריץ אקונומיקה. אחלה תחמושת מספק האפור הזה לעמלק הקטן שעל כתפי.

רבי נחמן מספר מעשייה על התבואה המורעלת. המלך אומר לחברו החכם שכל התבואה שנשתלה במדינה מורעלת, והרעל שלה יהפוך את כל מי שיאכל ממנה למשוגע. זה רק עניין של זמן עד שכל המדינה תתמלא במשוגעים, כאלה שלא מבחינים בין המציאות לדמיון. מה נעשה? שאל חבר המלך. אולי יכינו בשבילנו תבואה אחרת, נפרדת? אבל אם לא נאכל, נהיה אנחנו הלא משוגעים היחידים - ואז יקרה ההפך ומול האנשים ניחשב אנחנו כמשוגעים היחידים. חככו בדעתם עד שהבינו: נאכל יחד עם כולם. ואיך נשמור על השפיות? נעשה סימן על המצח. כשאחד יראה את הסימן של השני הוא ידע וייזכר באמת. הוא ידע שבעומקא שלו הוא לא באמת משוגע, זו רק התבואה שגורמת לו לסטות מהדרך.

ככה אני מרגישה לפעמים. משוגעת, עם סימן. אני משוגעת לא כי הלכתי עם כולם אלא כי הלכתי נגד מה שהגיוני ומתקדם. במידה מסוימת פרשתי מהעולם, בוודאי זה שחונכתי על ברכיו. למסתכלים מהצד נדמה שאכלתי מהתבואה המורעלת. אבל יש לי סימן על המצח שמחזיק אותי בידיעת האמת. רק שהיצר שלי אוהב לטשטש אותו מספיק כדי שלא אזכר.

יודעים איך אני יודעת שגם היצר הטוב הוא חסיד ברסלב? כי גם כשלפעמים נדמה לנו שהוא פראייר, הוא ממש לא כזה. גם לו אין ייאוש, לא מאנשים כמוני לפחות. השבוע הבנתי כמה היצר הטוב רחמן בסבלנות שלו. גם לו יש יכולת לחישה חרישית. שלו נטולת צלצולים, אבל הוא מפתיע בעוצמתו והשבוע הוא הביא חתיכת בומבה. אביב גפן מדבר דיבורי תשובה בבית הכנסת של חב"ד ברמת אביב. מי שלא צפה בסרטונים - רוצו. בדיבור שלו היה הכול: "אני לא אותו אביב שהייתי פעם, בעיני גם לטובה. פעם דיברתי מתוך בורות, כדי לזעזע אנשים. אני מסתכל בעיניים ואומר שאם פגעתי, אני מבקש סליחה". "גיהינום כאדם חילוני קיים פה בישראל. אם אדם מדבר רעה על אחרים הוא יוצר גיהינום. אני הפכתי את חיי לגן עדן. אני מדבר אהבה". "חונכתי לצערי שהדת זה קיר, היום הבנתי שהדת היא דלת", ועוד ועוד.

בחלומות הלילה לא פנטזתי על דיבורים כאלה. הבנתי שאני מלאת פחד לגלות שמולי עומד עוד משוגע בעל סימן. כואב מדי להתאכזב מכזה סימן ממורקר של גאולה. הפחד הזה הפך אותי לסקפטית באשר לכנות הסימן שלו. חשבתי שהוא צייר לעצמו את הסימן בטוש מחיק, כזה שאפשר להסיר. אבל טעיתי. הסימן אותנטי. הקשבתי למילים של אביב ודמעות של תקווה מילאו אותי. אני לא יודעת אם זו תשובה כזו של תפילין, קידוש ולקפוץ לאור הירח בקידוש לבנה. זו תשובה מזן חדש, האומיקרון של התשובה. זן שנותן אומץ מטורף לבוא ולהגיד טעיתי. אמרתי, פשעתי, הטלתי דופי. תשובה של דיבורי אמת, של גדלות נפש, של חרטה כנה. זו תשובה שמדברת על אחדות, על אהבה, על קבלה, על לראות זה בזה את האמת לאמיתה, ולא את האמת שמסתירה את האחד שאנחנו. והוא עשה את זה בענק.

לשנה הבאה בבלומפילד

בלילה האחרון לבידוד של הבת שלי, אחרי חודש שבו הרגשתי לבד, השם הראה לי שאני לא ועטף אותי בתקווה. במתיקותו הוא שלח אותי להתוועדות הנשית של כנס "צמאה" המרומם בחג הגאולה החב"די בי"ט כסלו. ההתוועדות התרחשה באולם צדדי, וחבל. כי כשיצאתי משם, באורות בוהקים, ידעתי שבשביל להביא גאולה חובה למלא את בלומפילד בנשים, ולא להסתפק באולם של 1,200 בנות מזל. אומנם אני מסתכנת בכך שלא אשיג כרטיס כניסה לשנה הבאה, אבל - גם לזה רוצו!

מה היה שם שהחיה את נשמתי, הכניס אוויר להרוות את ייאושי? על הבמה ישבו סיון רהב־מאיר, וארבע זמרות שסימן גדול חרות על מצחן. חמשתן, כמוני וכמו הילדות, הנערות, האימהות והסבתות שבקהל, היו צמאות לקדושה ולא פחדו להגיד, לצעוק, לשיר ולרקוד את זה. לא היה שואו, זה כנראה שמור לצד הגברי שזקוק לפירוטכניקה, שלא נחוצה לנו, הנשים. הייתה שם הורדת מחיצות וחומות מגן, היה שם חיבור אמיתי של לבבות פתוחים. הייתה שם תפילת נשים מזוככת. אחת הזמרות שישבה על הבמה היא נחמי רובין, מעצבת גרפית במקצועה שתמיד רצתה לשיר. רק כשבעלה, יהודה רובין ז"ל, נהרג באסון מירון, היא הגשימה את החלום של שניהם ופרצה כזמרת. כשהיא דיברה, התבוננתי סביבי. אף עין לא נשארה יבשה. כשהלב נפתח - הדרך להחדיר בו שמחה אלוקית מתקצרת, וזה מה שקרה שם.

יש פתגם שאף פעם לא הבנתי. לפעמים אפילו חשבתי שהוא טיפשי: "אין דבר שלם יותר מלב שבור". מה השטות הזאת? או שהוא שלם או שהוא שבור, לא? שם, בצמאה, הבנתי. הלב הפרטי שלנו נותר שבור. אבל הוא מתאחה קהילתית. הוא הופך לשלם כשאני, עם הכאב שנותר לי משברון ליבי, מתחברת וכואבת כאב של מישהי אחרת. אז יכול להגיע איחוי, אז יכולה להגיע שלמות. אז יש גאולה. וכמו שהרבי אמר - בקרוב ממש. כי אין ייאוש בעולם כלל.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע"